מי היה זה שאמר שההצגה חייבת להימשך?
את מי מעניין מה קורה כשהמסך יורד,
כשהאורות כבים עלינו, הרגש הופך לחושך
ונותרת רק דמעה אחת
כי חייבים להיפרד.

האופטימיות היא שקר,
לא הכל תמיד נגמר בטוב.
לא ניפרד בנשיקה של אושר,
לא נוכל עוד לאהוב.

זה הסוף שלנו,
זה מת כל כך מהר
כי זה הסוף שלי,
אין שום דבר כבר בשבילי.

אז מי היה זה הטיפש שאמר שההצגה חייבת להימשך?
מי החדיר בי את החשק?
שיעשה שיפסק.
ולמה מציפים אותנו בשירי אהבה דביקים?
זה אף פעם לא כל כך יפה
עם צליל של כינורות חורקים,
והאור שבי היה אז
נעלם בחשיכה,
והאושר הוא סם קטלני
שיסכן לא רק אותך,
ואין פסקול רצוף תקוות
או נעימות של אכזבה,
רק מלודיה מקרטעת
על רסיסים של אהבה.

וזה הסוף שלנו,
זה מרגיש כה אמיתי
וזה הסוף שלי,
אין שום דבר כבר בשבילי.

אז מי היה זה הרמאי שאותי מכריח להמשיך לחיות,
ולא נתן לי שום תסריט,
ולא הכתיב שום הוראות?
ולמה זה כל כך כואב שהמסך בסוף יורד,
ולמה זה נגמר פתאום?
למה צריך להיפרד?

כי זה הסוף שלנו,
זה מת כל כך מהר
כי זה הסוף שלי,
אין שום דבר כבר בשבילי.

וזה הסוף שלנו,
ומתתי לאיטי
כי זה הסוף שלי,
אין שום דבר כבר בשבילי.