חשכה גוברת על זיק אור נודד
והזמן אוזל לאיטו,
אט אט מחריש צליל של כינור בודד
והאושר גווע איתו.

ירח סופר כל שעה שאבדה
והשמש שורפת עכבות,
אט אט, כל תמונה חרוטה בראשי
תעלם אל תוך הלהבות.

ואומרים שזכרון העתיד
הוא הזכרון הכי כואב
ואני רוצה להישאר בעבר
להתקרב, להיחרב.

קולות של דממה מחרישים את אוזני
והאופק נראה מטושטש,
נרדמת סוף סוף בתקווה
שמחר אתעורר ליום חדש.

מתבוננת סביב ותוהה להיכן
נעלמו חלקים מדמותי
מגששת למצוא רגשות אבודים
ומוצאת הכל, רק לא אותי.

ואומרים שהזמן מרפא פצעים
ושזמן מזכיר נשכחות
אז למה הזמן לא לוקח אותי,
כי אותי אי אפשר לאחות.

רק אם יכלתי לאסוף חלקי
ולבנות את עצמי מחדש
אבל לא יכולה
לא עכשיו, לא לבד.

ורק אם יכלתי לאסוף חלקי,
לבנות את עצמי מחדש
אבל לא יכולה,
לא בלעדיך
כשאני לא יכולה להביט על פניך,
לא יכולה לפגוש את עינייך,
לא כשאתה לא שלי,
לא כשאין לי רשות,
לא כשצריך להסתיר רגשותי,
יש טעם של עוד
אך סבלתי די.