אני שונאת שלא מבינים אותי.
אני שונאת שכן מבינים אותי ובכל זאת לא מקשיבים לי.
שונאת שמקשיבים לי אבל רק בכאילו.
שונאת שלא רוצים להקשיב לי.
שונאת שחושבים שאני טועה, במיוחד כשאני צודקת.
שונאת להיות טועה.
שונאת אנשים.
באמת ששונאת אותם.
הם בדרך-כלל רעים ורשעים.
הם אוהבים לצחוק עליי, ולא איתי.
הם אוהבים לראות אותי טועה, ואז לצחוק עליי.
אני עייפה כבר מכולם.
אבל בכל זאת ממשיכה.
ואני טובה, אני יודעת.
ואני חזקה, אני יודעת.
ואני מלכה, ואני אנצח.
ואז ניראה מי יצחק אחרון.
ואתם תראו שזאת תהיה אני
כי ככה אני.
ואני אשב בינתיים בצד, ואחכה ואחכה עד שכולם ישברו.
עד שכולם יתנפצו,
לחתיכות קטנות.
ואני אבוא ואדרוך עליהם, אדרוך חזק-חזק, בכל כוחי.
ואני אצחק, אצחק כמו שמעולם לא צחקתי.
ואני אהיה צודקת, כי אני,
אני מלכה.

אתם לא חושבים שמלכה זה ביטוי קצת מוזר לאחת שכל יום בוכה
בלילה לעצמה במיטה? אה?