אני עדיין אוהב אותו. והרי למה שזה יפסק? כמעט מאז שאני זוכר
את עצמי הוא היה לצדי. תמיד תמך בי ברגעים הקשים. אף-פעם לא
היו לו עצות בשבילי, אבל הוא תמיד ידע להטות אוזן ולהקשיב. גם
באמצע הלילה, הוא תמיד היה מוכן ומזומן לשיחה. הוא אף-פעם לא
התעצבן עלי כשהערתי אותו מהשינה. תמיד אותו מבט של "אתה צריך
עזרה? אני כאן בשבילך". לא נדרשו לנו מילים. הוא תמיד הבין. רק
במבט.
גם נהנינו יחד, אבל זה לא נחשב. היו הרבה אנשים שנהניתי איתם
אבל לא היו חברים שלי. חבר לא נמדד ברגעים השמחים. גם אהבה לא
נמדדת אז. והוא היה חבר שלי, והוא היה אח שלי. והוא היה אהוב
לבי. והוא עזב אותי. לתמיד.
הוא עזב אותי לתמיד כי אני גירשתי אותו. לא אני דחפתי אותו
החוצה מחיי, אבל אני פתחתי את הדלת. אני הסכמתי. אני אמרתי
"עכשיו זה הזמן". אני הרגתי אותו. לא הזרקתי לו שום דבר, אבל
אני סחבתי אותו עד למוציאה להורג. והוא סמך עלי, והוא הסתכל
עלי באהבה. הוא הבין הרבה לפני שזה קרה, והוא לא ניסה למחות.
לא הפסיק לסמוך. לא הפסיק לאהוב גם על האלונקה הקרה. המקום
האחרון שבו אני הנחתי אותו. הוא כבר התנשם בכבדות, והוא עייף
מחייו. אבל הוא מעולם לא ביקש לסיים אותם. הוא מעולם לא ביקש
דבר מלבד להעניק לי אהבה ללא גבולות, ללא תנאים. ממקום מנוחתו
הכמעט-אחרון, הוא חייך, לפחות ככה זה נראה לי. חייך אלי
באהבה.
כי היו לו חיים נהדרים בזכותי. והוא הבין שזה הסוף וגם זה
בזכותי, והוא רק רצה להגיד, בשנייה האחרונה, שהוא עדיין אוהב.
ללא גבולות. ללא תנאים.
וגם לי היו חיים נהדרים בזכותו. ועכשיו הם אולי קצת פחות. אבל
הזכרון עוד שם. האהבה עוד שם. והוא עזב לתמיד. והזכרון של אהוב
לבי לא עוזב אותי. הוא חוזר כל פעם שאני נכנס לבית הריק, כל
פעם שאני עובר בחורשה שהוא אהב, כל פעם שאני מתהלך בלילה, כל
פעם שאני נושם.

לנצח, בנג'י,
אזכור אותך תמיד
וניפגש בסוף
אתה יודע.

בנג'י ממשפחת גלסברג.
9.89-26.4.04