תמיד כשאני אצל אורי, החבר הכי טוב שלי, אנחנו מדברים על כל
מיני דברים שעם אף אחד אחר לא הייתי מדבר עליהם. אלוהים,
החיים, מוות, דיכאונות, כל מה שאנחנו יכולים לחשוב עליו. אז
כשהוא שאל אותי "איפה הכי היית רוצה להיות עכשיו, לא משנה
הכסף, לא משנה שום דבר." זה לא ממש הפתיע אותי.
איפה הייתי רוצה להיות עכשיו?
"אמממ... לא יודע, יש כמה אפשרויות, אני חושב." עניתי אחרי כמה
שניות של מחשבה.
"מה האפשרויות?" אורי המשיך לחקור אותי.
"אולי מקום שאפשר לטייל בו, טרקים. דרום אמריקה, נפאל. או
אירופה הקלאסית לראות אומנות, לראות כדורגל. לונדון, פריז.
זהו, נראה לי." אמרתי והמשכתי לחשוב אם יש עוד מקום שאני רוצה
לנסוע אליו.
"סבבה, מגניב" הוא אמר ועבר לנושא אחר.
אחרי עוד כמה שעות של ישיבה על הריצפה ודיבורים, הייתי צריך
ללכת הביתה. היה כבר מאוחר ולא רציתי לפספס את האוטובוס האחרון
מתל-אביב לירושלים.
עליתי לאוטובוס, התיישבתי במקום שאני הכי אוהב, בצד שמאל, אחרי
הדלת האחורית, ליד החלון ושמתי אוזניות על האוזניים, לשמוע קצת
מוזיקה בדרך.
אחרי כמה דקות הרגשתי את העייפות נופלת עליי ואת העיניים שלי
הולכות ונעצמות. כמה שניות אחר- כך כבר ישנתי כמו בול עץ.
הרגשתי את הראש שלי נדפק על החלון. מכאיב ברקה. פתחתי את
עיניי בחוסר חשק והסתכלתי סביב. זאת לא הייתה הדרך לירושלים,
לפי מה שזכרתי. עצים מעטים ניצבו בצדי הדרך. הרים גבוהים היו
שם בשפע. ראיתי בחור צעיר שנעמד בקדמת האוטובוס, הורדתי את
האוזניות וניסיתי להקשיב לו.
"Hello everybody, we are now about to climb the highest
mountain here, in Peru".
פרו??? מה??? מה קורה פה? זה בטח חלום, חשבתי ופקחתי את עיניי
בחוזקה, ככה שלא תהיה לי שום אפשרות לישון.
"פרו?" שאלתי את הבחור שישב לידי, בטריקו ומכנסיים קצרות עם
תיק ענק ושק שינה.
"Yes, of course" הוא אמר.
פרו... אני בפרו... עליתי על אוטובוס לירושלים ואני בפרו. איך
זה יכול להיות...? ואיך, לעזאזל, אני יוצא מפה? אולי לקחתי
איזה משהו. אל. אס. די, משהו בסגנון. זה מה שאמרתי לאורי שאני
רוצה. להיות בדרום אמריקה בטרק.
הסתכלתי עוד פעם מחוץ לחלון והבנתי שזה אכן פרו. אנשים עם
סלסילות קש על ראשיהם, התהלכו בצדי הדרך הלא סלולה. למראה
בגדיהם, היה ברור שהם לא ישראלים. אולי פועלים זרים, אבל הכמות
והעובדה שהיו שם גם ילדים ונשים, והסיטואציה כולה, גרמו לי
לפקפק בהנחה הזאת.
"Which day is it?" הטרדתי את הבחור שישב לידי עוד פעם בשאלה.
"Monday, why?" הוא שאל בחשדנות.
"Oh, nothing important" עניתי בביטחון. מה אני כבר יכול
לעשות? אני פה. שמתי את האוזניות והמשכתי להקשיב למוזיקה.
האוטובוס התחיל לעלות על ההר ואני בהיתי בחלון ובמה שמעבר לו.
באחד מהסיבובים הרבים שהאוטובוס עבר הרגשתי שהוא עלה על אבן או
מכשול אחר ושניה אחר - כך האוטובוס כבר הדרדר במורד ההר וקרב
את מותי.
המחשבה האחרונה שלי הייתה 'למה לא יכלתי פשוט לבחור את
לונדון???'
התעוררתי בבהלה והתחלתי להסתכל סביב. הכל נראה בסדר מבחינת
האוטובוס. אף אחד לא ישב לידי. שפשפתי את עיניי בכל כוחי,
לוודא שאני ער. זה היה רק חלום. הסתכלתי החוצה על הבניינים.
היה ברור לי שאני לא בישראל. הבניינים היו יפים מדי בשביל
להיעמד באמצע הדרך מתל-אביב לירושלים. חשבתי שאני משתגע.
שפשפתי את עיניי שוב והורדתי את האוזניות. הכנסתי אותן לתיק
וצלצלתי בפעמון, החלטתי לרדת בתחנה הבאה. האוטובוס עצר בתחנה
וירדתי. הסתכלתי מסביב כמו תייר, בולע כל מראה. המשכתי ללכת
וראיתי כמה פאבים שמאכלסים בתוכם המוני אנשים. הכתובות על גבי
הפאבים ושמות הרחובות היו באנגלית, כך שידעתי בודאות שאני לא
בישראל. תוך כדי הליכה החלטתי שאת האדם הבא שאני אפגוש אני
אשאל איפה אני. המשכתי ללכת וראיתי קבצן שוכב על הריצפה, בגדיו
מלוכלכים וחסרו לו כמה שיניים. החלטתי החלטה חדשה. את הבנאדם
הנורמלי הבא שאני אפגוש אני אשאל איפה אני.
אחרי עוד מספר דקות פגשתי גבר ולידו הולך ילד קטן, מחזיק בידו.
הם נראו לי נורמליים בהחלט.
"Excuse me, where am I?" שאלתי בנימוס.
"Well, you are in London. Wembley is nearby; there is a
match today, against Germany. It is going to be tough, but I
hope we will win."
ענה הגבר.
"Thank you very much" עניתי ועצרתי, בעוד הם המשיכו ללכת.
אנגליה נגד גרמניה. אם אני לא חולם, זה הולך להיות גדול. אבל
ההסבר היחיד למה שקורה הוא שאני חולם. בכל זאת, המשכתי ללכת
לכיוון האצטדיון, לבדוק אם נשארו כרטיסים. הסיכויים לכך אומנם
היו קלושים, אבל היה שווה לנסות. בין אם אני חולם ובין אם לא,
משחק בין הנבחרות של אנגליה וגרמניה הוא מרתק. חשבתי גם על כך
שקיום המשחק מסביר את המוני האנשים שאכלסו את הפאבים הרבים.
הבנתי ששעת המשחק מתקרבת כשעשרות אנגלים, שכורים התחילו לצאת
מהפאבים וללכת לכיוון האצטדיון, כשבדרך הם בועטים בעמודי חשמל,
שוברים את המנורות לאורך הרחוב וזורקים לכל עבר כיסאות שהוצבו
ליד אחת החנויות.
לאט לאט ההתפרעויות הלכו והחמירו, בחורים צעירים הורידו את
חולצותיהם והכו אחד את השני ואת כל מי שניסה לעצור אותם או סתם
עבר לידם, כשכל הזמן חבורת 'המתאבקים' הולכת וגדלה. גדלה כל-
כך עד שבשלב כלשהו הם הקיפו אותי. ניסיתי לברוח, אבל הם
התבייתו עלי. הם כנראה ראו שאני לא אנגלי וחשבו שאני אוהד
גרמני. עוד לפני שהספקתי להבין מה הם עושים הם התנפלו עלי, הכו
אותי במוט ברזל בראשי והותירו אותי להתבוסס בדמי.
חשבתי לעצמי 'למה לא אמרתי פשוט שאני בכלל רוצה להישאר
בישראל, בבית שלי?'
התעוררתי ומיד הסתכלתי החוצה, מבעד לחלון. היה מוצב שם שלט
גדול "ירושלים- 12 ק"מ". צבטתי את עצמי כדי להיות בטוח שאני חי
ונושם ושאני בסדר. אני בסדר. רק חלמתי קצת. עכשיו אני בטוח ער,
גם שפכתי על עצמי קצת מים שהיו לי בתיק, ליתר ביטחון. מבעד
לחלון ראיתי את המראות שאני רגיל לראות מאז גיל חמש עשרה. הדרך
מתל-אביב לירושלים. התמתחתי מעט, הורדתי את האוזניות ופתחתי את
פתח המיזוג שמעלי. נהיה לי קצת חם מכל הפעילות הזאת בחלום.
התיישבתי בנוחות, חזרה בכיסא והסתכלתי החוצה, רגוע.
כמה דקות של שמחה עברו, כשאני נרגש מכל סימן דרך מוכר. פתאום
התחילו יריות על האוטובוס, ממש לפני הכניסה לירושלים.
קמתי מיד ורצתי לנהג, שאלתי אותו אם האוטובוס ממוגן.
"לא!" הוא ענה בלחץ. "תחזור למקום שלך ותתכופף. אין משהו אחר"
רצתי חזרה למקום שלי. הלב שלי דופק כל- כך חזק שאני יודע שאין
סיכוי שאני ישן. וזאת הבעיה. שניה לפני שהספקתי להתכופף ולשים
את התיק שלי כמחסה מפני הכדורים, פגע בי כדור אחד. היה קשה לי
לנשום מרגע לרגע. הרגשתי את הנשימה שלי הולכת ומאטה. מגיעה
לקיצה.
הדבר היחיד שחשבתי עליו היה 'עזבו, כבר אין לי כוח'.
מוקדש לאורית פרלה המקסימה, אולי היא תבין למה...
|