לפני שעולים את כוססת ציפורנים,
לא נחה לרגע, בועטת ברגליים,
שותה אלף קפה עם דאבל קפאין,
וכל רבע שניה את הולכת להשתין.

בחוץ אנשים כמעט שוברים ת'תפאורה,
הם רק רוצים לשמוע אותך ש... ש... רה,
הם חכו שעות בשביל לגעת בקולך,
ואת רק רוצה שיבינו את כוחך.

כשהם מסתכלים, מביטים בתמימות,
ואת על הבמה, מחכה להתפרצות,
לאהבה הנרחבת שריחה באויר,
וההתרגשות הזו שגורמת לך לשיר.

על הבמה סערת רגשות,
שמחה, הערצה, אהבה ודמעות,
חיוכים ונשיקות נשלחים לחלל,
מתעטפת בצרחות,מתעופפת לקהל.

בסוף את עייפה, כבר מותשת מהכל,
נראית קצת מסוממת ונגמר לך הקול.
אך ללכת מהבמה את אף פעם לא תרצי,
גם כשכולם ילכו את גאה תעמדי.

כשהם מסתכלים, מביטים בתמימות,
ואת על הבמה, מחכה להתפרצות,
לאהבה הנרחבת שריחה באויר,
וההתרגשות הזו שגורמת לך לשיר.

הערב נגמר ואין למי לשיר,
אך את בעצבות שמחה, חיה כמו זמיר.
בקוצר רוח מחכה למחר, להופעה.
ואז לך יתחיל הכל מהתחלה.