בלילה שלפני לא הצלחתי להרדם.
לפני חצי שנה בערך התקינו את המעלית הראשונה בעיר. עשו מזה אז
עניין גדול. לטקס הפתיחה הגיעו עתונאים, ובערב, קצת לפני מזג
האוויר, שידרו כתבה קצרה בסוף החדשות. למחרת היו תמונות בעמוד
האחרון של העיתונים ובסוף השבוע במקומון. ראש העיר נשא בטקס
נאום קצר על הקידמה, ומנהל מחוז דרום של משרד הפנים, שהתקין את
המעלית בבנין בן שלוש קומות, שבקומתו האחרונה נמצא המשרד שלהם,
דיבר על הנגישות הגבוהה שהמעלית תעניק לאוכלוסיה המוגבלת של
המחוז, ועל הצורך התמידי של משרד הפנים לצעוד קדימה לשיפור
השירות לטובת כלל האוכלוסיה וכו'. אח"כ הם גזרו את הסרט, עלו
במעלית לקומה השלישית ונופפו לשלום מהחלון. הפריחו בלונים,
אכלו עוגות והלכו.
למשך כמה ימים המעלית היתה נושא השיחה המרכזי של העיר. למשך
שבועות ארוכים נחילי ילדים התגודדו מסביב לבנין, התקבצו ונלחצו
אל דלתות המעלית, עלו וירדו, עלו וירדו, כאילו המעלית היתה
רכבת הרים באיזה פארק שעשועים בלתי נראה. ההתגודדות היתה כל כך
גדולה בכניסה עד שמשרד הפנים העמיד שומר בכניסה, ונתן רק
ל-"בעלי עניין אמיתי בשרותי משרד הפנים" לעלות. ילדים ניסו
לתחמן, להתגנב. הכל כדי לעלות ולו רק פעם אחת. במשך כל אותה
תקופה ניסיתי להיראות לא מעוניין, רגוע. כאילו, מה כבר קרה,
אמרתי, כולה מעלית. הרי בכל העולם יש מעליות כמו זבל, הייתי
אומר כשהנושא היה עולה.
אבל האמת היתה שאף פעם לפני זה לא עליתי במעלית. תמיד רציתי,
ידעתי שאני יכול ליסוע שעה ולמצוא מעלית בעיר, אבל תמיד ביטלתי
את זה כמשובת נעורים. והנה קצת לפני גיל שלושים, עם אשה וילדה,
ואף פעם לא עליתי במעלית.
ומאז שיש מעלית כל כך קרוב, זה לא מניח לי. כאילו התעוררה
תשוקת ילדות עתיקה. כל פעם שמישהו סיפר לי על התור במשרד
הפנים, חשבתי על המעלית שהוא לקח בדרך למעלה. לפעמים הייתי
עובר בסביבה ומתרגש מהמחשבה על עלייה. מדמיין את עצמי ניגש
למעלית ועולה למעלה, ממציא תירוץ, "סתם עליתי לחפש חבר". אבל
תמיד היססתי. תמיד משהו עצר אותי. הייתי תחת תחושה, שעליה כזו,
ללא מטרה, היא בטעם רע. הייתי תחת התחושה שיש לי דברים טובים
וחשובים יותר לעשות.
ככה עברה חצי שנה. ואז, יום אחד, איבדתי את תעודה הזהות שלי.
באמת. החלטתי לקחת חצי יום חופש מהעבודה וללכת למשרד הפנים
להוציא חדשה. כשאמרתי את זה לאשתי, מתלונן בחצי פה על היום
המבוזבז שמחכה לי, היא חייכה אלי חיוך קטן. "לפחות יצא לך
לעלות במעלית", היא אמרה. "כן בטח, כאילו שזה מה שמעניין אותי,
המעלית", עניתי, ובבטן התהפכו לי פרפרים. בימים שלפני, המעלית
באה לי בחלומות.
וכך, בלילה שלפני, לא הצלחתי להרדם. שכבתי ער במיטה והמעלית לא
נותנת לי מנוח, כאילו כל מה שהגוף והנפש זקוקים לו כדי להתקיים
זה לעלות במעלית. לא שתייה, לא אוכל, לא שינה. מעלית. התהפכתי
במיטה ומחשבות על הבוקר המתקרב עוטפות אותי. המחשבה על ההליכה
לכיוונה מילאה אותי בתחושת חשיבות, מתחת לשמיכות יכולתי להרגיש
את הדמיון מנפח לי את החזה ואת החיוך מתפשט לי על הפנים.
תירגלתי בראשי את ההליכה הזקופה אל הבניין שבחזיתו דלתות
המעלית. דלתות מתכת מבריקות, נוצצות בשמש ושמיים כחולים
משתקפים בהן. ראיתי את עצמי מלמטה, צועד בבטחה אל הדלתות,
והשמש מסנוורת ממשקפי השמש שלי. דמיינתי את הכפתור, עגול
ומבריק, מחכה לי, שאלחץ עליו, שאזמין את המעלית רק בשבילי.
והלחיצה החלקה, כמעט מגע, רפרוף קל בכפתור מתכתי קריר, והאור
האדום הקורן מהיקפו של הכפתור. והפעמון... צלילי הפעמון החשמלי
משמיע דינג-דונג מלכותי, מספר לי ביראת כבוד שהמעלית מחכה לי.
בעייני רוחי ראיתי את הדלתות המבריקות ושמעתי מעיין ווווששש
אלקטרוני כמו בסרטים, כשהן נפתחות לשני הצדדים, כאילו משרתים
בלתי נראים פותחים לי דלתות בהגיעי לנשף מלכותי, ומכריזים על
בואי. ומבפנים בוקעת מנגינת כינורות וחצוצרות מסנוורת. ואני
נכנס אל היכל הפאר הבתולי הזה שלי בצעד גאה. וכמו אסטרונאוט
מנוסה לפני שיגור לחלל, פונה אל לוח הבקרה ולוחץ על הלחצנים
הנכונים מתוך המבחר, חובט בלוח הבקרה באצבעות מיומנות, מצרף
צירופים ללא היסוס, מתכנת לי את המסלול, מחכה לרקטות שיבערו...
וממריא. ומרגיש את הלחץ ברגליים כשעולים, ואת זרימת האוויר
סביבי. ובתצוגת הבקרה, כמו לוח שעונים של חללית, מספרי הקומות
מתחלפים בקצב מסחרר, ואני מפחד מהמהירות ומפחד לאבד את הדרך,
ולא רוצה להגיע לסוף המסע. ולבסוף, תחושת ריחוף קלה עם עוד
דינג-דונג מהודר, וקול נשי רך כמו ענן מאוהב בוקע מאי שם ולוחש
לי באוזן, "קומה שלישית, משרד הפנים". והנה עוד וווששש מלכותי,
ומשרתי הרפאים שוב פותחים בפני את דלתות ההיכל. אור לבן חמים
שוטף אותי, ואוויר קריר נושב בעורפי. כך בראשי מסתיימת הטיסה,
ומיד מתחילה עוד אחת ועוד אחת. רק הטיסה במעלית, כל הלילה מצד
לצד. מתהפך, מושך את השמיכה והופך את הכרית. מחפש פינה קרירה
יותר על הסדין. בסביבות 6 התיאשתי וקמתי, הכנתי בשקט קפה שחור,
עישנתי סיגריה ראשונה, וקראתי את העיתון של אתמול או שלשום,
ששכב על השולחן במטבח. הפשרתי פיתה ואכלתי בשקט ארוחת בוקר על
השולחן הנמוך בסלון, רוכן קדימה בשתיקה ומלטף את הזיפים.
חיכיתי עד אחרי תשע, הרבה אחרי שאשתי והילדה הלכו. התקלחתי
ויצאתי לדרך. הדרך עברה ללא תקלות. צעדתי בבטחה במורד הרחוב
ומסביב לפינה, חציתי את הכיכר ואת גן השעשועים, חתכתי דרך
השדה, חציתי את הכביש וחיכיתי מתחת לעץ שמעבר לכביש, ליד
הטרמפיאדה, שליד הטוטו שממול משרד הפנים. עומד ומביט בדלתות
מרחוק... מחכה שיתפנו. ואנשים באים ועולים, ויורדים. והדלתות
נפתחות, והדלתות נסגרות. והשומר בודק בתיקים ונותן לעבור.
והזמן חולף, לאט ומהר ואני חושש שההזדמנות שלי לא תבוא לעולם.
והלב שלי דוהר... וקופא.
פתאום נגמרה התנועה. פתאום אין איש בכניסה. פתאום הגיע הרגע
שלי, ואני לא מהסס ודוהר קדימה. במהירות צעדתי לכיוון המעלית
והרגשתי איך הדופק מתחזק לי, איך כל פעימת לב נוקשת לי על
הצלעות מבפנים. ניגשתי אל השומר, וכשהרמתי ידי לבדיקה הבטחונית
הרגשתי איך גב החולצה דבוק לגופי. צעד אחד נוסף, ואני עומד
מולה לבד. רק אני והיא, ולרגע קט אין אדם נוסף בעולם.
הבטתי בתצוגת הקומות שמעל לדלת. פלסטיק אדום מפוצץ, כאילו
מישהו פגע בו במתכוון עם אבן ולבי נחמץ, אולי הייתי צריך לסוב
על עקבי באותו הרגע, לברוח לפני שהחלום יגמר. אבל לא עמדו לי
כוחותי בפיתוי, לא היתה ברירה זולת המעלית. הסתיימה משיכת
השרשרת, קרון רכבת ההרים שלי החל לצנוח. לחצתי על הכפתור ולא
קרה כלום. לא אור נדלק, לא צילצול פעמון. החצים המצביעים על
כיוון הנסיעה היבהבו וכבו. הדלתות לא נפתחו.
לחצתי שוב, ושוב, כמעט בבהלה.
"בטח מישהו מחזיק למעלה את הדלת פתוחה" פנה אלי השומר, "עזוב
אותך, כולה שלוש קומות, תעלה ברגל תגיע יותר מהר" הוא אמר. לא
הגבתי ולחצתי על הכפתור שוב ושוב, מתעלם מטעם הזעה החמוצה-יבשה
שבפי. אחרי כמה דקות נוספות הוא הביט בי וקם מכסאו, ניגש אל
הדלתות ודפק עליהן בכף ידו. משחרר לחלל הדי מתכת חבוטה. אח"כ
הוא ניגש למדרגות וצעק למעלה שישחררו את המעלית. עברו כמה
שניות.... והחץ הירוק על המשקוף, שמצביע למטה, נידלק, ותצוגת
הקומות בחירחורי גסיסתה הציגה שברי מספרים.
התקרבתי אל הדלתות ולראשונה הבטתי בהן בצלילות. מרחוק לא רואים
את השריטות, השפשופים, כתמי הרוק היבשים והשמן. השמש בעורפי
הטיחה את צילי קדימה על המעלית ובאפילת הצל עוד יכולתי לדמיין
שאם רק אזוז, השמיים ישתקפו בברק הדלתות. ואז נשמע מין קול
גרוני חשמלי מן המשקוף, כמו שני תווים מקסילופון צרוד, והדלתות
החלו להפתח. ואני, בציפייה דרוכה, כמעט ורוכן קדימה, מוכן לזנק
פנימה, לפני שיסגרו בפני את השערים, כמעט ונוגע בדלתות באפי,
נקרע לשמע החריקה. חריקה מתכתית צורמת, חלולה אפורה ואיטית,
כמו חתולי מתכת נעולים במשגל. העור בעורפי סמר. שתי נשים שמנות
נפלטו החוצה כמו לוויתנים מחופים, ובלהיטותי להכנס, כמעט
והתנגשנו. "תירגע", ירקה אחת מהן לכיווני, "כולה מעלית". פיק
ברכיים כמעט והכריע אותי כשהרמתי את רגלי לצעד הראשון. כמו ילד
המתעורר בבהלה מתוך חלום רטוב, צעדתי אל תוך אפילת המעלית.
אור צהוב חיוור ועמום עטף אותי, חיפשתי את לוח השליטה, את מחשב
בקרת הטיסה, את כפתורי השיגור לחלל שבמוחי. מימין לא היה כלום.
הסתובבתי שמאלה, ושם, בגובה הכתף, בתוך מסגרת אלומיניום
מלוכלכת, נחו להם שני כפתורים מנוחת עולמים. התחתון, היקפו
דולק באדום, ולידו מודבק שלט פלסטיק כחול, שעליו חרוט בלבן -
"יציאה". העליון, כבוי, ולידו על אותו פלסטיק כחול וכיתוב לבן
- "משרד הפנים". לחצתי על הכפתור העליון.
האור האדום בהיקף הכפתור התחתון כבה. האור האדום בהיקף הכפתור
העליון לא נדלק ודלתות המעלית החלו להסגר באותה חריקה צורמת,
כאילו נקרעת המעלית מן הרחוב בכל פעם שנסגרות הדלתות. ריח של
זעה יבשה ותחושת מחנק אפפו אותי כשהרגשתי את תחילת התנועה.
עכשיו כבר אי אפשר לסגת, חשבתי, וחשתי איך הדופק מעלה עוד
הילוך. רעש מאוורר חשמלי זלג מן התקרה. מסביבי על הקירות, כמו
מתוך חלום, ראיתי רישומים, חריטות, שמות וקללות, מספרי טלפון
ותאריכים, לבבות וחיצים, כמו אוטוביוגרפיה של מישהו שלא הכרתי.
העברתי אצבע על השריטות והמחשבה על חריטה בנירוסטה עם מפתח
העבירה בי צמרמורת. סדק עבר דרך השתקפותי בראי שבגב המעלית,
מחצית פני הימנית נחה בראי נמוך יותר, ומנותקת בחתך אלכסוני
מעוגל מן השמאלי. חיוורון אכזבה השיב לי מבט מפוצל. ובתוך כל
המולת המסע הזו, המחנק והחום הרגשתי כמו אסיר בלילו הראשון
במעצר... ננעלו הדלתות בטריקה, וננעלתי אני בבדידות אפלה
בדרכי.
לבסוף נשמעה חריקה ונפתחו הדלתות. אור ניאון פלטינה יבש רחץ את
פני. בברכיים רכות, צעדתי איטית אל חדר ההמתנה, לקחתי מספר,
והתישבתי על כסא פלסטיק אדום, שבשוליו סימני כוויה שחורים
מסיגריות, נשען על טיח לבן, סופג את קרירותו של הקיר. חיכיתי
לתורי, רועד מפורקן של תחילת התמכרות.
באותו הלילה, חום גופה של אשתי לא נתן מזור.
לא השיב לי את שנתי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.