עיניים נשואות לעבר אופק
לא כלה ולא נדלה,
שואפות אל קרבינה
את כל שנראה.

שואפות, מפנימות, לא נותנות מנוח
רוצות להגדיל, להגיע
ולמצות את הכח
שיש בגוף המניע.

ורק העיניים, רק העיניים
רק הן שואפות ורואות
ורק העיניים ראו עד היכן
האדם מסוגל להגיע.

והאופק קורץ מין קריצה ילדותית
האומרת שלמות
כזאת, קצת דמיונית
אבל לא זוהי לא טעות -

העיניים לא טעו
נכון הן ראו
האופק קרץ ומשך
משיכה אמיתית וכנה.

ורק הרגליים ורק הידיים
רק הם לא שאפו, לא ראו
ורק העיניים ראו עד היכן
האדם מסוגל להגיע.