[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אגדה                                                        
                     

אי שם, בארץ רחוקה וקסומה, שכנה לה עיירה קטנה בשם אבגדה. אתם
יכולים להמציא לה שם אחר, אם אתם רוצים. כמו כל העיירות
באגדות, היתה זו עיירה שלווה וצנועה שתושביה שמחים בחלקם. אך
על אושרה של העיירה העיבה בעיה לא קלה. העיירה שכנה באיזור חם
במיוחד. החורפים היו קצרים, והקייצים ארוכים ולוהטים. בסביבת
העיירה היו שדות קוצים, ולא הרחק ממנה שכן הר געש קטן וערמומי.
שריפות, אם כן, לא היו אירוע נדיר בעיירה. ומשום כך, האנשים
המוערכים ביותר בעיירה היו הכבאים. כל גבר צעיר בעיירה, היה
חייב להצטרף לכוחות כיבוי האש. לכבוד האמיצים שבכבאים, חוברו
שירי תהילה.

לתושבי העיירה היתה דת ייחודית ועתיקה מאד. רוב הטקסים היו
נערכים בבית מקדש שחרב לפני שנים רבות. אלו היו טקסים יפים
מאד, אך אחד מהיפים שבהם היה כרוך בהצתת אש גדולה, ומשום כך
ברור שתושבי העיירה הפסיקו לקיים אותו. "בבית המקדש היה חדר
מיוחד שבו ניתן היה לבצע את הטקס, ללא סכנה שתפרוץ שריפה, ולכן
נמתין עד שיבנה פעם המקדש מחדש ורק אז נחזור לקיים אותו" -
אמרו התושבים. זה המקום לציין שבין התושבים רווחו דעות שונות
בקשר לאמונה. היו כאלה שזנחו את הדת, היו שקיימו חלק מהמצוות,
והיתה קבוצה של אדוקים וכהני-דת.

כמה עשרות שנים לפני תחילת סיפורנו, היו האדוקים קבוצה שולית
מאד. אך במשך הזמן הם התחזקו במעמדם, ותפסו כמה מקומות טובים
במועצת העירייה. למה זה קרה? הייתי רוצה לשאול את המלומד של
העיירה על כך, אבל הוא בשנת שבתון, ולכן נמשיך בסיפורנו.
לאדוקים היו רעיונות מיוחדים משלהם, ורעיון אחד קנה לאיטו מקום
של קבע במחשבתם. מדוע אנחנו נוטשים מצווה כה חשובה של דתנו,
כמו "טקס האש המבורכת"? שאלו את עצמם. הם החלו לחוש שאי קיום
מצווה זו מעיד על ניתוק מהשורשים, שיממון רוחני וריקנות,
והגרוע מכל - פחדנות. בספרי הקודש היה כתוב, שיום אחד תתרחש
שריפה איומה מאין כמותה, "השריפה הגדולה". נכתב שם גם, שאם
תושבי העיירה יהיו נאמנים לדתם, וגם אמיצים ומחושלים, יוכלו
לשרוד את "השריפה הגדולה".
אמרו האדוקים בליבם, ואחר כך בפיהם, ואחר כך לכל תושבי העיירה
בנאומי כיכרות חוצבי להבות - על התושבים לחזור ולקיים את מצוות
הדת, ובראש ובראשונה את "טקס האש המבורכת". אם לא כן, בבוא
"השריפה הגדולה" היא תמצא אותם  רכרוכיים וקטני אמונה. הם לא
יצליחו לכבות את האש, ודינם ייגזר לכלייה.
אי לכך, הפכו את עצמם האדוקים לדוגמה ומופת לכל תושבי העיירה,
והחלו לחדש את "טקס האש המבורכת". הם הציתו אש גדולה בכל מקום.
לעיתים, כשהיו רואים אש שפרצה מעצמה,  היו מוזגים עליה שמן
קדוש, תוך תפילה נרגשת לאלוהיהם. הכבאים האמיצים היו נזעקים
לכבות כל  שריפה, ולעיתים קרובות נפלו בשורותיהם אבדות.
התושבים חיברו שירי קינה לכבאים שמסרו את נפשם למען העיירה,
והציבו בכיכר העיירה אנדרטה גדולה, עליה נחקקו שמות הנופלים.

בין הכבאים, היה איש ושמו ברסן. ברסן היה איש ישר וחרוץ, וגילה
אומץ רב במלאכת כיבוי האש. יום אחד, בהפסקת הצהריים של הכבאים,
אמר לפתע משפט, שהדהים את כל חבריו:"אם עוד פעם יציתו האדוקים
אש, או ישפכו שמן על אש שכבר פרצה, לא אבוא לכבות את השריפה".
 
הכבאים ניגשו אליו בפנים מכורכמות מזעם, וגערו בו בקול: "מה?!
אנחנו נחרף את נפשנו מול האש ואתה תשב פה?! ואם גם ביתך שלך
יהיה בסכנה - גם אז תסרב לבוא?! אם יש לך טענות נגד האדוקים,
אתה יכול להעלות אותן בפני מועצת העירייה, אתה יכול לשכנע
אנשים. אבל  מחובתך לכבות שריפות כמו שכולנו עושים ונמשיך
לעשות, אחרת העיירה תשרף כולה"!
ענה ברסן: "אתם לא רואים מה קורה. האדוקים מציתים שריפות, בשם
רעיון שלדעתי אין בו שום היגיון. גם אתם בלבכם יודעים, שבין אם
ה"שריפה הגדולה" אכן יכולה להתרחש או לא, טקס האש המבורכת הוא
מעשה שטות מסוכן. שוב ושוב הם מציתים או מלבים אש, כשהם יודעים
שמיד נבוא לכבותה. רבים מטובי בחורינו אבדו, ועוד יאבדו, על
מזבח שגעונם של האדוקים. אם נאמר כולנו, שלא נכבה יותר שריפות
שהוצתו בכוונה, יימנעו האדוקים מלהצית אש. ואם לא, תושבי
העיירה האחרים יבלמו אותם". הכבאים השיבו לברסן, שהוא מעורר
ריב ומדון בין התושבים, וגרוע מכך - מעורר ריב ומדון בשורות
הכבאים עצמם. זהו מעשה חמור שאין כדוגמתו, משום שאם לא יהיו
מסוגלים לסמוך זה על זה בעיניים עצומות בעת כיבוי שריפה, לא
יוכלו לבצע מלאכתם נאמנה. ומה יהיה אז על העיירה?            

ברסן נשפט בבית המשפט של הכבאים, ונגזר עליו להכלא בבית
האסורים לכבאים שסרחו. תושבי העיירה זעמו מאד כשנודע להם על
מעשהו של ברסן. בשיחות בכיכר דיברו עליו בבוז ובשנאה, והטיפו
לבני הנוער, שרע ומר יהיה גורלם אם ילכו בדרכו של ברסן. אלה
שגינו את ברסן במילים הקשות ביותר היו האדוקים: "כך נוהגים
צעירים רופסים, ששוגים בדמיונות ונתפסים לאמונות זרות, ומשום
כך אינם יודעים להתמודד עם האש. אנשים כברסן פוגעים בלכידות
ובעוז הרוח של כל תושבי העיירה. היה צריך להעמידו לדין על
בגידה". כמובן שהאדוקים המשיכו לקיים את "טקס האש המבורכת",
ואפילו בהתלהבות יתרה.
עברו מספר שבועות, וצעיר אחד - חיוור, למדן וחולמני מעט -
הודיע לפתע, שלא יתגייס אל שורות הכבאים. הצעיר, שנקרא לאמניש,
טען שאין טעם להצטרף לשירות, שמכבה שוב ושוב שריפות שרובן
מוצתות בכוונה. שירות כיבוי האש פוגע למעשה בבטחונה של העיירה,
אמר לאמניש, בכך שהוא נותן לאדוקים, ולתושבי העיירה שנסחפו
אחריהם, את הבטחון המוחלט, שברגע בו יציתו אש - ימהרו הכבאים
לכבותה. הכבאים בקושי מצליחים לכבות שריפות כה רבות, שמוצתות
בכל פינה בעיירה כחלק מהטקס הדתי. משום כך רבים מאבדים את
חייהם לשווא. סיכם לאמניש: "אני, בהצגה המגוחכת והמחרידה הזו
לא מתכונן להשתתף". עיניהם של תושבי העיירה ושל הכבאים יצאו
מחוריהן מרוב זעם. לאמניש הובל אחר כבוד לבית המשפט, ונגזר
דינו למאסר של שנה בבית האסורים לכבאים. לאמניש שאל את שופטיו,
האם לא היה רצוי שייתן לעיירה שירות אחר, שיהיה טוב ומועיל
מכיבוי אש. דבריו אלה נענו בגיחוך מלא בוז.
כעבור זמן מה, הודיעו שני כבאים ותיקים, שהשתייכו ליחידת כבאים
מובחרת ונערצת בשם "נושאי הזרנוק", שלא יבואו יותר לכבות
שריפות שהוצתו בכוונה. הם חשבו לתומם, שאם חברי יחידה מובחרת
כמוהם יאמרו את הדברים, התושבים לא יגיבו בבוז ובזעם הרגילים,
אלא בתחושה מיוחדת של הפתעה: הנה, הכבאים הנערצים עליהם ביותר,
אלה שלעיתים נדירות הביע מי מן התושבים פקפוק באומץ ליבם
ובחוכמתם - מכריז על סירוב לכבות שריפות שהוצתו בכוונה. אולי
באמת העיירה כולה נתפסה לדרך התנהגות לא הגיונית ומסוכנת, בגלל
מנהגיהם של האדוקים, ויש לאסור על האחרונים לקיים את "טקס האש
המבורכת"?
תקוותם של הכבאים נכזבה: הם זכו למנה כפולה ומכופלת של זעם
ובוז. תושבי העיירה טענו, שהשחצנות העבירה את "נושאי הזרנוק"
על דעתם, ושהם משתמשים בשמה של יחידתם כדי לקדם רעיונות זרים,
מוזרים, וחסרי-אחריות. שני הכבאים סולקו מיד מיחידתם.

בשל השריפות הפורצות תדיר, שגבו מחיר דמים כבד מהתושבים, ובגלל
הפחד המתמיד שבו חיה העיירה, אטמו התושבים את אוזניהם ולא רצו
לשמוע לכבאים הסרבנים. כמו כן, האדוקים השמיעו באוזניהם דברים
שפגעו כחץ מושחז במצפונם - הסירוב, וגם עצם הרעיון לאסור על
"טקס האש המבורכת", מראים על תלישות, פחדנות ובוגדנות, הכריזו
האדוקים.
ככל שפרצו יותר ויותר שריפות, ואושרה של העיירה התמעט והלך,
הופיעו יותר ויותר כבאים שאמרו: "לא נכבה שריפות שהוצתו
בכוונה", וגם צעירים שלא רצו להתגייס כלל לשירות הכיבוי, באותה
טענה. אך העונשים שהוטלו על הסרבנים הפכו כבדים יותר ויותר.
בתחילה הושלכו לבית האסורים לשנה, אחר כך לשנתיים. לאחר
שהתברר, שתופעת הסרבנות לא נעלמת אלא רק מתחזקת והולכת, החל
בית המשפט של העיירה לשפוט את הסרבנים על בגידה. העונש על כך,
היה גלגולו של הנאשם בזפת ובנוצות, וגירושו מן העיירה.
יום אחד בקעה נהמה עמומה מפיו של הר הגעש הקטן והערמומי שניצב
בקרבת העיירה. חיל ורעדה אחזו את התושבים. הם התכנסו בכיכר
לטכס עצה. הוחלט, שמאחר שמדובר בהר געש קטן, ניתן יהיה לחסום
את הלבה באמצעות סוללה גבוהה של סלעי-ענק. סלעים אלה נאגרו
מבעוד מועד למקרה חירום, והתושבים חשו להוציאם מהמחסנים ולבנות
את הסוללה. אך לפתע, פלט ההר ענן קטן של עשן ירקרק. זה היה
הסימן, לפי כתבי הקודש, להתפרצות המכונה "השריפה הגדולה". אימה
חשכה ירדה על התושבים. חלקם פרצו בבכי, חלקם פרצו בזעקות שבר,
ורבים - לא רק האדוקים - מלמלו תפילה חרישית. הם ידעו ששום
סוללה לא תעזור. לפי כתבי הקודש, איש גם לא יוכל להמלט מהאש:
בדרך ניסית, יינצלו ממנה רק הראויים לכך בעיני האל. חלק
מהתושבים הלא-דתיים, התעשתו ונמלטו על נפשם. אך לפני שסוסיהם
של הבורחים עברו מרחק של מטרים ספורים מהעיירה, הגיח לפתע מתוך
לוע הר הגעש גמד כרסתן, מכוער ועירום כביום היוולדו, שצבע עורו
ירקרק-עכור. אחרי כמעט דקה של הלם מוחלט, החלו התושבים לפרוץ
בצחוק. רבים מהם לעגו לאדוקים ולכתבי הקודש: "זו השריפה הגדולה
ממנה הזהרתם כל השנים?! בוודאי אחד הצעירים חמד לצון, והחליט
לשטות בכולנו בעזרת גמד מחופש". בינתיים הגמד דידה לו במרץ
לחצר ריקה וזרועת קוצים בשולי העיירה. בחצר עמדה חבית זפת,
ממנה נהגו להוציא את הזפת שנמשחה על הנאשמים בבגידה. הגמד ניגש
לחבית, טיפס עליה כמו זיקית, וכשהגיע לפתחה, התכופף וירק
לתוכה.      
אך מה שנפלט מפיו לא היה טיפת רוק, אלא ניצוץ בוהק. כשהזפת
התלקחה, זו לא היתה שריפה רגילה של זפת בחבית. התחולל פיצוץ
מחריד, מפלצתי. ענן של אש התפשט כהרף עין ובלע את העיירה.
הניצולים היחידים היו אלה, שגורשו מן העיר בעוון בגידה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"הבניין הגדול
עם השלט הגדול
'זרע', בדרך
לצ'ק פוסט"

(תשובת עלם
לשאלה: "היכן
נמצא בנק
הזרע?")


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/8/04 17:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אוהד דפני

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה