תמיד שהסתכלו עליו ראו דובי חמוד,מבט תמים,אוזניים חמודות.
חמוד? אבל כנראה לא מספיק בשביל לישון איתו או לשחק איתו
לפעמים
יום אחד הדובי החליט שהספיק לו,אחרי שנים של ניצול-כמעט עבדות
הוא מראה את פרצופו האמיתי,הכועס. בלילה שהילדים ישנו לאט לאט
הדובי הרים את ידיו באיום,בעיניו נראה עכשיו ניצוץ חדש של כעס
- כמעט שנאה.
אבל זה לא עזר: בבוקר כשהם התעוררו הם אפילו לא הסתכלו לעברו
ורצו ישר אל המחשב.
באותו רגע דובי חשב שאין יותר מה לעשות ,הוא הולך להצטרף
לחמאס, דובי הולך להקריב את עצמו למען האמונה הדתית. דובי אף
פעם לא היה דתי וגם לא ידע מה זה אל-אקצה או מתנחלים אבל הוא
החליט שהגיע הזמן לשנות את מצבו.
הוא קפץ מחלון החדר, חצה את הכביש ותפס ניידת צה"ל אל שטחי
הרשות. הוא אפילו לא ידע לאן הוא הולך אבל חשב לעצמו שפה
בשטחים חמאס זה כמו מקדונלד'ס אז לא תהיה לו בעיה למצוא.
הוא נכנס לחנות צעצועים קטנה והתיישב ליד דובי גדול עם שפם.
באנגלית עילגת הוא שאל את הדובי הגדול איפה מגייסים מתפוצצים.
הדובי אמר לו שהם כבר יגיעו אליך כמו אל כולם ,הוא שאל אותו גם
אם בטוח הוא רוצה לעשות את זה. דובי ענה שבטח! כולנו ניזרק לפח
או לארגז בקצה המחסן יום אחד אז אם כבר נמות אז נמות קדושים.
כמו שהדובי הגדול אמר החמאס הגיעו אליו מהר,הם לקחו אותו ו עוד
כמה רובי צעצוע גדולים(בשביל הילדים) ויצאו מהחנות.
כשהגיעו לבניין גדול הוציאו את דובי מהשקית ושאלו אותו כמה
שאלות.
דובי ענה שהוא רוצה לעלות לגן עדן כמה שיותר מהר עם כמה שיותר
דובות בתולות. הוא ידע להגיד בדיוק את מה שרצו כי תמיד שמע
בשעות הערב הבודדות מה המחבלים אמרו לפני שהם מתו. אנשי החמאס
דיברו אחד אל השני בשפה שדובי לא הבין ,הוא הבין לפי תזוזת
הידיים שלהם שהם הולכים למלא אותו במטען ולפוצץ אותו מחר ליד
גן ילדים בחברון.דובי חשב עם ליבו כמה מחשבות אחרונות עד
שהוציאו את המילוי ,את הלב שלו.בבוקר למחרת דובי כבר היה בידי
אישה שהניחה אותו בשער גן הילדים. הילדה הקטנה שמצאה את דובי
כ"כ שמחה לראות אותו שוב, ודובי העלה חיוך ערמומי על פניו
והתפוצץ.
חוץ מהילדה נהרגו גם עוד 7 ילדים בני חמש.
עוד דובי כועס השיג את מטרתו.