וגם בימים שטוב.
ימים שקטים שצמרות העצים מרשרשות להן בלחש ובין ענפיהן ציוצי
ציפורים.
ימים כאלה בהם אני יכולה לבכות מיופיה של הזריחה ולהשתגע עד
כמה מרגשת היא השקיעה. ימים בהם הכל נראה מבטיח.

כאילו העתיד הוא עכשיו. כאילו העתיד הוא גם העבר. כאילו מאז
ומתמיד אתה כאן איתי בין הסדינים.

כמו מעולם לא נגעתי בגוף אחר, וכל גוף מלבד שלך כל כך זר
ומנוכר. וגם אלה שלשפתיהן נשקת אתה, נמוגות הן מעיני והן חסרות
קיום בכלל עבורי.

ימים טובים כאלה שאני מתעוררת בבוקר ובשנייה בה אני פוקחת
עיניים עולה לי תמונה ורודה כזו ומוארת בצבעים שאין במציאות -
מן ורוד עם זהב - כאילו אני במנהרה אל הלא נודע... והתמונה
הראשונה הזו של הבוקר מעלה בי חיוך שמלווה אותי במהלך היום.

ההווה כה חזק שהעבר נשכח כמעט. לפעמים.

וגם בימים שטוב.
ואני יודעת שיש לי דבר מה נפלא שבו אני אוחזת ונאחזת על ידו גם
כן. לפתע, בלי סיבה הגיונית שכזו, מכרסם הפחד, השקט שורר סביב.
מן הרגשה כזו שיש הרבה מה לומר אך הוא לא נאמר. כמו השקט שלפני
הסערה.

אני מנסה להחזיר את עצמי לפרופורציות ומבינה שאני כל כך בפנים.
לא השולטת אלא הנשלטת - על ידי הרגש של עצמי. מרוסנת ומחושבת
ככל שאני. הרגש הזה מטלטל אותי ימינה ושמאלה וצוחק לי הישר
בפרצוף.

וכל שאני רוצה הוא שתלטף את שערי ותאמר שהכל בסדר ושאני יכולה
להירדם. או אפילו שלא תגיד דבר. רק מבטך נחוץ לי ברגעים כאלה.


גם בימים שטוב ואני יודעת שאתה כאן.
אני פתאום חייבת לראות שבאמת. להרגיש אותך בין אצבעותיי. לחוש
אותך פיזית. לוודא שכל זה אמיתי. שאני לא מרחפת בתוך חלום.
רוצה לצעוק ולפזר את כל השקט הזה במבול של מילים ומשפטים שלא
נגמרים. או לפחות לשבור הכל בחיוך. בקריצה. בהפגנת אהבה נפלאה.
לוודא שאתה איתי בספינה, שט איתי בים לא אכזר. והספינה הזו
מטלטלת את שנינו בעדינות שכזו. כמו היינו זוג תינוקות בני
יומם. נרדמים בעריסה.

גם בימים שטוב. ממש טוב. אני צריכה את המילה. החיוך. את הידיעה
שאתה ואני כאן. יחד. צריכה שתזכיר לי. רוצה לשנן את החומר שוב
ושוב. לקרוא את השורות הקטנות מהדפים הנשכחים של המחברת.

גם בימים שטוב. אני צריכה את החיזוק הזה ממך.
ואז אוכל להירדם בשקט.