אם תראה אותה, אמור שלום,
היא עכשיו כנראה בטנג'יר,
עזבה לשם בראשית האביב האחרון,
וחיה שם כך אומרים.
תאמר לה שאני מסתדר,
למרות שהדברים זזים לאט,
היא עלולה לחשוב ששכחתי אותה,
אל תאמר לה שזה לא כך.

היו לנו עליות ומורדות,
כמו לכל האוהבים,
אבל לחשוב על הלילה בו היא עזבה,
עדיין מעביר לי בכל הגוף זרמים.
ולמרות ההתנתקות הזאת,
שאת הלב צבטה,
היא עדיין חיה בתוך תוכי,
אף פעם לא ממש עזבתי אותה.

ואם אליה אתה מתקרב,
נשק אותה בשבילי,
תמיד כיבדתי אותה,
על שעשתה את  שעשתה ויצאה לחופשי.
וכל מה שמשמח אותה,
אל נא תעמוד בדרכה,
עדיין עומדת המרירות אצלי בפה,
מהלילה בו ניסיתי להשאירה.

אני רואה הרבה אנשים,
כך כשאני מסתובב,
שומע את שמה פה ושם,
וזה שובר לי את הלב.
כי אף פעם לא ממש התרגלתי לזה,
רק למדתי את זה לכבות,
ואם זה לא אומר שהפכתי רגיש,
זה אומר שהתרככתי קצת לפחות.

אור שקיעה, ירח צהוב,
אני חי את העבר,
מכיר את הסיפור בעל פה,
ויודע עד כמה מהר הוא נגמר.
ואם היא מחליטה לחזור,
לא ממש קשה למצוא אותי,
תאמר לה שתעשה מאמץ קטן,
אם יש לה זמן בשבילי.