חזרתי עכשיו מהערב שלך שאירגנו לך באופן קצת מאולתר בימים
האחרונים. אחרי דחיות בחצי שעה-שעה בגלל עיכובים טיפשיים,
התאספנו כולנו כדי להיות איתך בערב שישי האחרון שלך לפני שאתה
עולה על ירוק ומצטרף למערכת הזאת שתקבל אותך בגאווה. מוקפת
בעשרים גברים צעירים שעשו רעש ובלאגן, ישבתי על אחת הכורסאות
המלוכלכות והסתכלתי עלייך. הראשון מבין כולם שיהפוך לגבר
אמיתי, לפחות ככה מספרים. אתה, שאני מכירה אותך כילד הקטן שכל
היום עושה שטויות, עוד יומיים תהפוך לגבר שמחזיק כלי הרג ביד.
הראשון מאיתנו שיתבגר. בראש עוברים לי משפטים מהשיחה שלנו אז,
במחשב כמובן, כי פנים מול פנים לא היית מעז לדבר על זה. סיפרת
לי שאתה מפחד. במשפט אחד שאמר "אבל אני עוד ילד," הצלחתי
לדמיין את הבעת הפנים שלך ואת הטון שבו נאמר המשפט. כי אתה
ילד, ותמיד תישאר ילד. שיר תמיד אומרת שזה בכלל לא עניין של
גיל, שילד זה באופי. ומצד אחד אתה הולך עכשיו למקום שכל כך
ישנה אותך ויבגר אותך, ומצד שני, אתה כבר לא תישאר אותו ילד
שאני כל כך אוהבת. אמרת לי שלילות שלמים אתה שוכב במיטה ולא
מצליח להירדם. שאלתי אותך על מה אתה חושב, ואמרת לי שיש לך
בראש סתם מחשבות, על מה יהיה ומה היה, ומה עכשיו, ולמה ככה
ולמה ככה. כשאמרתי לך שזה טבעי, אמרת שזה אף פעם לא היה לך.
תמיד שמת את הראש על הכרית ו"פוף", נרדמת. ואני רק חשבתי על מה
יהיה עוד כמה חודשים, שתשכב על אחת המיטות המלוכלכות של הצבא,
אחרי יום של אימונים מפרכים. על מה תחשוב, מה תרגיש, ואם תצליח
להירדם כל כך מהר. כשאמרתי לך בהססנות שאתה פשוט מתבגר, אמרת
שאתה לא רוצה, ושאתה רוצה להישאר ילד ולעשות שטויות. והיום,
בין כל האנשים האלה, שהתנהגת כמו הילד הקטן שכולם אוהבים,
חייכתי ואמרתי לעצמי שהם לא רואים הכל ושאף אחד לא טורח להכיר
אותך באמת. החכם אתמול אמר לי שאתה אף פעם לא טורח לדבר איתו
על מה שעובר עלייך. חשבתי לעצמי שהחכם הוא חבר טוב שלך, וגם
הפדופיל, ושניהם לא יודעים עלייך כלום. הם יודעים את הדברים
הרגילים, הם מכירים אותך צוחק ומצחיק, ולא מעבר. נזכרתי שאמרת
לי שאתה סומך עלי והוספת בדיחה כי אתה לא יכול שלא, ושהשיחה
הזאת תישאר בינינו, ושרק אני יודעת על זה. חייכתי בשקט, בלי
שאף אחד יראה.
כשישבתי שם מוקפת בכולם והעברתי אקורדים בגיטרה חורקת, חייכת
ת'חיוך הילדותי שלך וזייפת כמה שירים נוראיים כמו שרק אתה
יודע. פתאום התגעגעתי אלייך, למרות שהיית ליידי. שתקתי והמשכתי
לנגן.
חשבתי הרבה הערב. מחשבות טיפשיות, מחשבות עמוקות, מחשבות
סתמיות וכאלה שעשו לי עצוב. וכשרציתי ללכת באתי להגיד לך שלום.
בדיוק באת להתיישב כי לא ראית אותי, אז הכרזתי את ה- "Hooold
it" המוכר והישן, ונעמדת בפריז בלי לזוז, כמה מתאים לך. חייכתי
אלייך ואמרתי שאני אזוז הביתה. חשבתי על כל כך הרבה דברים
באותו רגע, רציתי להגיד כל כך הרבה דברים, הפרידה הזאת רצה לי
בראש כל כך הרבה פעמים... וכשעמדתי שם מולך וחייכת את החיוך
המקסים שלך, לא זכרתי כלום. חיבקתי אותך ואיחלתי גיוס מהנה,
למרות שזה נורא טיפשי. אמרת לי תודה ושאנחנו נדבר ונתראה בזמן
הקרוב, אמרתי שאני מקווה ושוב איחלתי לך רק טוב. חיבקת אותי
חזק למרות שכולם מסתכלים ואני יודעת שזה מביך אותך, הסתכלת עלי
מחייך ואמרת לי תודה. שאלתי אותך על מה, וענית לי את התשובה
הכי מקסימה שיש. "שאת כאן," אמרת. חייכתי.

"ביי כולם," מניפה יד לשלום, מחכה לתשובה, נעלמת לאוטו. מרחוק
ראיתי אותך מחייך חיוך נבוך, מנופף לשלום ומסובב את הראש.
ובאותה שנייה לא רציתי כלום. לא רציתי שלום עולמי, לא רציתי
לישון, לא רציתי את מי שאני הכי אוהבת שיהיה לידי, רק רציתי
לדעת מה עובר לך בראש.