ורציתי למעוד על אבנים חדות, כפני תהום פעורה ומזמינה, מנחמת
באלם ומשקיטה, אבל אז נזכרתי שיותר נמוך מזה אי אפשר לרדת,
רציתי לפול לשינה עמוקה ולעולם לא להקיץ ממנה, או להקיא מצחנת
אנוש וריחות מיצי אשפה וצואת חיות בואשת באפי, מהולה בריח
זיעתך הפושטת זרועותיה אליי לעטפני, כינים ופרעושים במיטות
חולות רציתי להקיא מכל אלה ואת כל אלה החוצה ממני ופנימה עמוק,
שנאתי אותך והטלפון כמו מת כמוני,אך פניו היו חיוורות פחות
ונזכרתי איך שהייתי מתקשרת אל ההוא פעם, כמו חולת נפש כל יום
אחר הצהריים עם חזרתי מבית הספר נערה מעורערת מרימה את הטלפון,
מחייגת בהקלדה עיוורת ומנתקת ורציתי לעשות אותו הדבר לך אבל אז
נזכרתי שיש לך שיחה מזוהה ושזה בכלל לא אותו הדבר, אז למה אני
משווה, הוא היה הוא ואתה- אתה, ורק אותה התכלת השחורה מזכירה
ואני כורעת אל הכיור ומקיאה, ארוחת צהריים, אהבה, שתייה,
חברות, נעורים ואותך, הכל הכל אני מקיאה ויוצאת החוצה  וכורעת
אל האדמה הרכה, הלחה, המלוחה, טעמה בפי ואני פעורת פה רוצה
לזעוק שכל העולם יידע את צרתי, אך הקול לא נשמע ומישהו מלמעלה
כמו מכריז: קדושה, ואני מתגלגלת באפר החם, קדושה ואני קורעת
ידיי מעצמי, קדושה קדושה ואני אוכלת  את האדמה בכל פה ואין איש
מסביבי וכל אותו הזמן שאני מתכסה בה יש בי שתיקה, אני שותקת
ממך, שותקת ואוכלת את האדמה וקורעת איברים מעצמי כי רציתי אותך
ולפני כן אותו ואותו וגם את ההוא, הראשון, וזה היה מזמן אבל לא
שכחתי, אתה לא טבוע בי והוא כן, אתה לא אוהב אותי והוא אהב,
בדרכו שלו, אתה מצטער בשתיקה, מצטער כמו שמצטערים כשנגמר החלב
במכולת, מצטער ומשחק לי ברגשות, מצטער מצטער גם אני הייתי
מצטערת אחרי שהייתי חונקת אותך, אבל זה כבר לא היה עוזר לי,
אתה מצטער ואני פטאתית, נאיבית סתומה, סתם אחת שרוצה לפתע,
אובה למעוד על אבנים חדות כי יהיה זה פחות כואב ממך, והיא לא
אוכלת, היא מרזה ומרזה, היא לא אוכלת, או היא כן אוכלת ושותקת,
שונאת אוהבת ויותר מכל זוכרת, את כולם, כמו מתים מרחפים בשנתי,
תלויים בעננה כבדה ומשחירה, שירים בכסות הערב, הם קוראים לי,
זיכרונות רעים עם רדת ליל, שבי תאכלי עמנו משהו ואולי אף נשוחח
מעט, את וכל יקירייך, את ואלה שאהבת, אולי הם יאמרו לך לפתע
שזו הייתה רק מתיחה, אולי שהם רוצים אותך עכשיו, יותר מתמיד,
הרי אמא אמרה שאת ממש מציאה וזה הפסד שלהם, אולי הם שמעו אותה
מדברת, אולי הם הבינו סוף סוף, אולי הם יתחננו אלייך, יירדו על
ברכיהם ויבקשו הזדמנות חוזרת, אחרונה, לתקן את העוול, ואת
תחייכי ותגידי כן, או תשתקי ותשחקי בהם, בליבם, תרמסי אותו כמו
שהם עשו לך בעבר או תקיאי עליהם כשיגידו לך שוב, בפעם המאה,
שהם מצטערים, כמו מגלים במקרר חלב שהחמיץ ומשליכים החוצה כלאחר
יד, אל תתני להם לשחק בך שוב, אל תשעי לדברי השקר הללו, את הרי
נולדת אל תוך פסימיות וחשד תמידי באנשים, וניסית זה מכבר למסגר
זאת בתוך עצבות אסתטית, משהו שתוכלי לתלות על הקיר ולהביט בו
מתי שרק תחפצי, אך יש בזה יותר מכך, במה שיש בך, את יודעת,
כנראה יועדת להיות כאותו זאב מריר וערירי, זב עיניים אדומות,
תן המגיח עם רדת הליל ומשמיע יללותיו אל הירח, ואולי את באמת
יותר מהם, כמו שכבר אמרו לך יותר מידי, מי יודע, אולי הם לא
ראויים לאהבתך, אף אחד מהם ואת תתבצרי לעולם מאחורי החומה
שבנית בשקידה לבנה לבנה סביב ליבך, היא היחידה שמבינה, ותשלימי
עם זה כבר, תשלימי עם זה, תשלימי עם זה, תשלימי עם זה, לטוב
ולרע- את שונה.

(מוקדש לאהוב והשנוא מכל)
יוני 2004