המחשבה נדדה למקום אחר, רחוק ממך. זה קרה ברגע קצר, מאוד מהר,
והבנתי שיותר לא אראה אותך. למרות שעמדת ממש מולי ורציתי להגיד
לך הכול, רציתי שתרגישי, שאני ארגיש, לא יכולתי להוציא מילה.
אני לא אראה אותך יותר ולא עשיתי כלום. הרעש של המטוס הממריא
והרעידה העמומה שעלתה מהריצפה לרגליים, טיפסה לבטן, והגיע לראש
העירה אותי, וראיתי אותך מתרחקת ממני.
לפני שנפגשנו הייתי מוגן, לא ראיתי כלום ולא הבנתי, לא הרגשתי
את העולם. הייתי כמו אדם שמרכיב משקפי שמש ורואה רק כשהכול
בהיר,כשיש שמש חזקה. אבל כשמעט מחשיך, הפרטים נעלמים ממנו
והכול הופך כהה יותר ויותר עד שהם נעלמים. הכול היה בסדר
מבחינתי. המשקפים שלי, כמו חומה גבוהה, הגנו עלי מן העולם. הם
הסתירו אותו ממני ואותי ממנו.
כשבאת, וחדרת דרך החומות, ראיתי שבילים שלא ראיתי קודם,
ובוודאי שלא צעדתי לאורכם. בצעד מהוסס התחלתי איתך במסע שהראה
לי כמה הלב חזק יותר מהמוח. הייתי אסיר תודה ולא הבנתי איך את
אוהבת אותי, למה את מוכנה לקבל את כול השיגעונות שלי, כול
המוזרויות הקטנות שהיו בי אז. חשבתי אז שאת בטח משוגעת, היום
אני יודע שאהבה גדולה משיגעון.
כשהחלטת שאת חייבת לנסוע לא יכולתי לדמיין את החיים בלעדייך,
לא הבנתי לאן האהבה שלך נעלמה לנו. בדרך לשדה התעופה שאלתי
אותך "את אוהבת אותי?" אבל שבריר השניה בו שתקת, השבריר שאי
אפשר למדוד אבל צועק "אני פה", עד שענית "כן" הפך את התשובה
ללא משכנעת. שתקתי עד שהגענו לשדה, ורק הרדיו מילא את האויר
בינינו. כשליוויתי אותך בדרך למדרגות שאלתי "אז את מי את
אוהבת?" ענית מייד שאותי והתחבקנו. חשבתי על המון דברים באותו
רגע, עלייך, עלי, על כול השבילים והמקומות שהראית לי והלכנו
בהם יחד ועל כול המקומות שמעכשיו יהיו בלעדייך או אולי לא יהיו
כלל. אני לא זוכר את הרגע שבו נפרדנו מהחיבוק, ורק הרעידה
שעלתה מהריצפה והיגיעה ללב העירה אותי. ראיתי את הגב שלך נעלם
מעל המדרגות הנעות וחשבתי שהצריחה של מנועי הסילון נשמעת כמו
יבבה של כלב.
בלילה במיטה, בכיתי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.