את הקטע הבא אני לא ממליץ לקרוא כקטע מייצג של הדברים, שאני
הולך להעלות כאן...
זה קטע אישי, עילג ורגשני, שכתבתי בשביל ההרגשה האישית שלי.

יום יבוא, ואני אבין מי את באמת...
אולי מתישהו המוח שלי יצליח לנתח את הדמות שלך עד לאמת שלה...
עד שאני אדע, מי את...

התקופה ההיא הייתה כל כך טובה. הרגשתי טוב איתך, הרגשתי כלפיך
רגש כה עז... הרגשתי שאני חשוב לך, ושאת חשובה לי, ושאנחנו
ביחד, יישות אחת.
למדתי ממך, למדתי ממך הרבה דברים: על עצמי, על החברה, עליך, על
בנות בכלל ועל טיבו (ובאותה תקופה גם טובו) של עולם.
עד שיום אחד... יום אחד אמרת לי שאת פוחדת, את פוחדת, שתתאהבי
במישהו אחר...
אידיוט שכמותי... הייתי בטוח, שהסיפור המצוץ שמכרת לי, על זה
שכבר קרה לך פעם שהתאהבת במישהו בזמן שהיית עם מישהו אחר, הוא
באמת המקור לפחדים שלך...
היום אני יודע, שכאשר אני הרגשתי אהבה והערכה כלפיך, את הרגשת
אהבה כלפי מישהו אחר, הרגשת שאת בוגדת בו, איתי.
(בזמן כתיבת שורות אלה, עולה לי מחשבה חדשה בראש. האם בעצם
השתמשת בי ככלי? טוב, זה מתחיל להישמע כמו סרט נעורים אמריקאי
גרוע מעורב עם טלנובלה אוזבקית... זו ה"יצירה" הראשונה, שאני
מעלה לבמה... אנשים עוד יקבלו ממני רושם מוטעה...)

ביום העצמאות הרגשתי שוב התרוממות רוח, אחרי תקופה של דאגה...
פחדתי, שתחליטי לברוח לי...
בסופו של דבר החלטת להישאר. חברים לא ידעו מה קרה לי, שאני כ"כ
שמח...

וכשנפרדת ממני... חברים לא האמינו שאני, דוד, הליצן המשוגע...
זה שתמיד יוצא ביציאות מפגרות ומגוחכות, ופתאום מתחיל להרצות
על המרד באלג'יר, או על תורת הקוונטים, או על ההקלטות החיות של
ג'ימי הנדריקס, יכול להיות כל כך מדוכא, מתוסכל, מבואס וכועס
(על עצמי...)

כל זה התגבר עוד יותר כעבור שבוע, ששמעתי שכבר יש לך מישהו
חדש...
"זה לא הגיוני", אמרתי לעצמי... "זה לא מתאים לה... היא לא
תעשה דבר כזה... אמנם היא זאת, שיזמה את הפרידה, אבל... בכל
זאת היה קשר קרוב... בכל זאת לוקח קצת זמן..."
אי-אפשר לתאר את מה שהרגשתי, ואני אפילו לא אנסה...

זה היה רע...
מאוד מאוד רע... פעם ראשונה, שכזה דבר עבר עלי...
בחיים שלי לא הייתי משותק כמו בתקופה הזאת... לא דיברתי, לא
צחקתי, לא צעקתי, לא הגבתי, כמעט ולא יצאתי מהחדר, רק
ניגנתי...
התחושה, היא בלתי ניתנת לתיאור, ואין אף אקורד, שהוא מספיק
דיסוננטי בשביל לתאר את ההרגשה שלי... (אני יודע... ניסיתי
למצוא)

לקח יותר מחודש, עד ששלחתי לך הודעה באינטרנט...
רעדתי כשרק חשבתי על לדבר איתך, וכשכתבתי את ההודעה, השיער שלי
סמר (כן, כן... כל הראסטה...) והידיים רעדו, כמו מכונת כביסה
ישנה...
כעבור כמה ימים, כשהחזרת תשובה...
המצב התדרדר...
לא סיפרת לי באמת מה קרה, לא סיפרת לי למה קרה מה שקרה...
ברחת, התחמקת ושיקרת...
פגעת בי עוד יותר, ממה שפגעת עד עכשיו.

אני אפסיק לתאר את השתלשלות האירועים כאן, כי נמאס לי. אני
מרגיש, שאני מתבכיין יותר מדי.
הגיע הזמן לשלב ההצהרות.

את ילדה מדהימה, חכמה, מוכשרת, מבריקה, מצחיקה, נחמדה
ואינטילגנטית מאוד מאוד...
אבל... מתחת לקליפת הנחמדות, הצחוק והחיוך, בליבו של הגרעין
המבין והמקסים, יש קרח, קרח קר ודוקר.

או אולי אני סתם מוצף ברגשות...
אולי אני סתם מנפח את מה שעשית לי? (אמנם אי-אפשר לנפח את
ההרגשה)

או אולי אני לא מנפח, ובעצם סף המוסר שלך, הוא מאוד נמוך...

אולי את פשוט מאוד ילדותית...

את שני עולמות...
את שני אנשים.
את שני נתיבים, שבהם מתבצעים מעשים אחרים.
את הבאת אותי לשני מצבים מאוד קיצוניים בחיים שלי.

אני אוהב אותך.
אני שונא אותך.

הייתי נותן הכל בשביל להיות איתך (בעבר, בעצם להישאר איתך)

אבל היום אני כמעט בטוח, שאפילו אם היית מסתכלת עלי בעיני
החתול הגדולות שלך, אומרת לי שאת אוהבת אותי, מצמצמת את
העפעפיים, ושואלת אותי האם אני מוכן לחזור להיות יחד- לא הייתי
מסכים (את השורה האחרונה כתבתי בכוח, ואני לא יכול ממש לעמוד
מאחוריה. הרגש עדיין משחק תפקיד חשוב, לא שזה כ"כ רלוונטי
במציאות, אפילו בראש קשה לי לסגור על בטוח)

כל העסק הזה כל כך מפריע לי, שאני יושב בשלוש וחצי בלילה וכותב
את הזיוני שכל האלה (שבקריאה מחדש נשמעים כמו גיבוב של טקסטים
מספרי זבל וסרטי זבל... נההה, אמרתי את זה כבר... על הזין
שלי...), שבטח משעממים איזה עובר אורח מקרי בדפיוצר...