הכול קרה כל כך מהר.

קירות החדר הסטרילי בו שהיתי החלו לחוג סביבי בתנועה מעגלית
בלתי פוסקת עד אשר הפכו אותי ליו-יו אנושי ללא תחושת זמן או
מרחב. על תקרת החדר, בכוחותיה האחרונים, נורת הניאון הוותיקה
רפרפה ניצוצות אחרונים של תקווה לפני שהכול הפך לשחור- שחור של
כלום. לפתע, מן המיטה החמה והעוטפת נפלתי בחוזקה אל רצפת הבטון
הקרירה.

למרות הקרירות התמידית ששררה בחדר התחלתי לנבוע כמעיין המתפרץ.
הרגשתי כאילו גייזר חם של אדים מבקש לצאת מן הקרביים החוצה אל
פני השטח.  לאחר מספר דקות ארוכות כנצח של גישוש באפילה,
הבחנתי באלומת אור שבצבצה מכיוון הדלת. בשארית כוחותיי ניסיתי
לזחול אל כיוונה אך כאילו וגופי סירב לקבל פקודות. באותו רגע
הייתי כה בודד ומנותק משאר העולם, מכונס בתוך עצמי בחדרון
המוכר כל כך. ניסיתי לקום על רגליי והתמוטטתי.

כמעט ואינני זוכר דבר מהתקופה בה הייתי מאושפז. בין חלומות על
החיים שאחרי לבין חלומות על מה שהיה ולא ניתן להשיב ניסיתי
למצוא את התשובה לאיך לעזאזל הגעתי לשם?

אמנם גופי נכלא עם הבחירות שעשיתי אך ראשי היה צלול לשם שינוי.
מדי יום רדפו אותי זיכרונות של חיי משפחה, עבודה וחברים. מדי
יום רציתי להחזיר את הגלגל לאחור ולבקש סליחה. סליחה על שלקחתי
סמים.