אני עפה מכאן רחוק ורואה אותך מלמעלה.
מלמעלה, את קטנה. קטנה וקולנית. כל-כך לא שווה את הכאב שאני
חשה.
הצעקות שלך הופכות בשבילי לאט לאט למלמול בלתי-מובן שלא פוסק.
אבל בתוך כל המערבולת הזאת אני מרגישה את נימת השנאה שלך
כלפיי. הצער שאני שלך.

אני מתארת לעצמי שאני שחקנית בסרט. סרט דרמה שקורע את העיניים
שלך מדמעות...
כל הסרט עובר מול העיניים שלי. כל החיים המסכנים שלי ובאותה
השניה אני קוברת את עצמי ברחמים עצמיים. נכנעתי.
"תהרגי אותי כבר בת זונה!!! תהרגי אותי!!!"

אני יושבת בצד, בפינה. אני בוכה. אני בוכה בגלל ההשפלה שכבר
התרגלתי אליה, אני בוכה מהכאב שמרוב כאב אני כבר לא מרגישה
אותו, אבל עוד אני בוכה כי...

הפסקה. יוצאים מהאולם.

יום אחד יקראו לי לבמה. פרס האקדמיה לשחקנית הראשית.
אני אודה לאמא... שתרמה רבות לאהבה שלי לקולנוע.