הדלת נפתחה, וראיתי אור.
זה היה חדר אמבטיה, לא מפואר במיוחד, אבל גם לא חסר אישיות.
חדר אמבטיה ממוצע, אבל היה בו משהו מיוחד.
החדר עצמו היה כחול-תכלת, אבל האריחים היו בסגול צעקני.
הארון עצמו היה מעין ארון מעץ טבעי, אבל בצבע אפור-לבן, ארון
מיוחד במינו, ללא ספק.
האסלה היתה באותו צבע כמו של הארון, אבל עם גוון טיפ-טיפה יותר
ירוק.
המקלחת היתה בעלת וילון סגול, שיתאים לאריחים.
והיא.
היא- שאיפת השלמות.
שיער בלונדיני גולש, עינים ירוקות חתוליות, חזה מפואר, אף סולד
וחצוף, ריח מפליא של סריגת היסמין באביב, מיד אחרי הטל
הראשון.
כל כך הרבה פעמים רציתי לגשת אליה, וללטף את גופה הערום, אבל
לא יכולתי.
היא ואני לא בדיוק אותו דבר.
לפתע היא הביטה בי במבט שונה מהרגיל, כאילו אני כבר משהו, או
אולי שונה קצת.

היא הושיטה אלי את ידה, ועטפה אותי ברכות מסחררת.
היא קירבה אותי אל פיה, ועד כמה שרציתי וחלמתי על רגע זה,
ידעתי שזה לא טוב בשבילה, ושזה אסור, וששום דבר לא שווה את
זה.

כמעט שום דבר.

ואז הסירה ממני את הפקק, ושתתה את תוכני בלגימה אחת.

היא השליכה אותי על הרצפה.
חלק מתכני נשפך. לא יכולתי לעשות יותר דבר.
אחרי שבריר שניה, שנראה כמו נצח, היא התמוטטה על הרצפה, באחת.
עיני החתול המדהימות שלה הפסיקו את המחשבה העצמאית שלהן, ונתנו
לעינויי הגוף לקבל את הכאב הקשה מנשוא.
והן נעצמו.
ונשימתה נעצרה.
וכך, בדיוק כמו שלגיה, עוד עלמת חן נהרגה, עקב התפוח המורעל,
רק בשביל לא לחכות לנסיך החלומות.
ואני, שחלקי היה מפוזר על הרצפה, ולמרות שאף אחד לא יכול היה
לראות את זה, ולמרות שרק אני ידעתי את זה, בכיתי.
ללא דמעות, ללא ייבוב, ללא שום איזכור פיזי.
בכיתי.