שער העדן נפרם

הדרך עודנה פנויה

ואיש כבר לא אורב  

לומר לי

אינך טובה.


במלאך השומר נאחזת

כמתהפכת אליו אקרא

הב לי החרב ואשחט

את עצמי,לרצונך


הרע לעשותו בידי

ובכל זאת אני אומללה.


הנהר, מתפצל כלשונו

של שטן ,לא יקר לי יותר


לא הדעת, לא העץ, לא הפרי,

ולא הנחש שפיתני

בלחש,

להיתגלם, להיות אני,







השיר מבטא רגע מסוים, אולי שעה או יום , כבר איני מרגישה כך,
אך אני מכירה את מי שכתבה זאת. בתחילה חלק מן השיר היה בגוף
שלישי,
תיקנתי לגוף ראשון. כעת אני מביטה על השיר ממרחק. אני אוהבת
אותו
מפני שהוא מבטא רגש עז, לא בשליטה.
נדמה לי שכבר כתבתי באחד המקומות שלדעתי הדרישה ל"דיבור מרוסן"
בשירה גרמה להשטחת הרגש, לניכור.
יש מקום גם להתפרצות רגשית לא מעודנת בשירה.

שוב שינית ב1/9/09