טוב, זה שוב קורה. בפעם השלישית אולי, או שזו השנייה... יכול
להיות שדמיינתי את אחת הפעמים...
אבל הפעם, הפעם זה לא ייגמר כמו שנגמר פעם שעברה, בפעם שלא
דמיינתי... אני חושב...
אלה הדברים היפים שיש לנו לחיות בשבילם, אלה שכשאנחנו במצב רוח
אובדני, מוציאים אותנו ממנו.
יש אנשים שלא חושבים פעמיים ופשוט רצים לתוך הקיר... בצד השני
אולי ואולי לא מסתתר חדר אוצר, כמו זה עלי-באבא, אבל בינינו,
כמה פעמים ראיתם חדר אוצר?
זה לא שאני מרגיש צורך להגשים משהו, אבל החיים נמשכים בכל
מקרה, וזה מה שמפריע לזרימה. זה כמו שמנסים להוציא את היד
מצנצנת, כשהיד באגרוף... הרי כל מה שצריך זה להרפות את היד
והיא תצא כמו כלום. את השיעור הזה למדתי מרחוב שומשום, ולמרות
האמירות האנטי-ממסדיות והפרו-אנרכיסטיות שהיו בה, יהיה לכם קשה
להגיד שזה לא שיעור בסיסי שכל אדם צריך לדעת, ובכל זאת, אני,
שראיתי את הפרק הזה במו עיניי, וזכרתי אותו עד עכשיו (עד כדי
כך הוא השפיע עלי, ראיתי אותו כשהייתי בערך בן 10, זה היה לפני
10 שנים), לא מפנים את המסר. המורה בור תגידו, אבל הוא רק
מקריא את השורות שהוכתבו בזכרונו, הוא לא יודע מה בעצם הן
אומרות. אני דיי בטוח שכל המוסר שעל פיו אני פועל הוכתב בי
בכוח ע"י תכניות אנטי-ממסדיות נוספות כמו הדרדסים, פרפר נחמד,
מושיקו (עכשיו אני סתם ממציא), אלברט והברוך, ג'ינגלבומקה ואם
כל סדרות הטלויזיה, כמובן, בעיקר רחוב שומשום.
רכבת ההפתעות זו אחת התכניות הזכורות ליתר-רעה אצלי... באחד
הקרונות בסוף התכנית היו ילדים עם עיניים שצוירו ב-X... בסרטים
מצוירים אחרים אלו היו עיניים של יצורים מתים, והחרא הזה עשה
לי סיוטים.
אני חושב שנסחפתי קצת בגלישה מה"נושא", אבל מה רע, בטח תמיד
רציתם לדעת על ההעדפות הטלויזיוניות שלי לפני 10 שנים... אם זה
עוזר לכם, יש לי עוד הרבה לספר, אבל אולי בפעם אחרת.
דיברתי על פעם שניה, או שלישית, או ראשונה אולי... יכול להיות
שאת השתיים הראשונות דמיינתי...
בכל מקרה, המצב הוא כזה. אני נמצא עכשיו על גבעה באמצע שדה
קוצים, בגובה אולי 3 מטרים ובקוטר אולי גם 3 מטרים ויש שביל
נקי מקוצים שמוליך מן הגבעה לגבעה לידה, ומי יודע מה יש שם,
אבל אני לא אשאר על הגבעה הזו לנצח, כבר הספקתי לספור את כל
הצמחים שעל הגבעה ולתת להם שמות, וציירתי כל מיני דברים בחול
ובאבנים, אבל כבר חצי מזה נמחק כי כל פעם שאני מצייר בחול אני
עומד על ציור אחר כי כבר אין מקום... אז אני רוצה להגיע לגבעה
השניה, זו שלא רחוקה מדי, אבל שוב, יש קוצים, ושוב, יש שביל,
וגם לא אמרתי לכם (כן, נו, האנאלוגיה צולעת קצת) שיש בולדר
גדול לפני השביל, שתקוע בתוך הגבעה, ככה שאני כנראה אצטרך
לקפוץ, עכשיו זו לא קפיצה קשה, למרות שלא רואים אם הקרקע למטה
היא רכה או קשה, קודם כל כי אני לא למטה, וגם כי כשמסתכלים
מלמעלה קשה לאמוד דברים. העניין כאן הוא שגם אם זו אדמה דחוסה
כמו רצפת פרקט, אני אנחת כמו חמאה, מה זה תכלס 3 מטרים, הגובה
שלי מכסה את רוב הגובה, זה אומר שאם אני אתלה מקצה הבולדר,
כפות הרגליים שלי יהיו רק מטר וקצת מהקרקע, אבל זה יהיה טפשי
לקפוץ ככה כי כשאני נוחת אני אצטרך לקפל ברכיים כדי לספוג את
המשקל, ואין לברכיים שלי מקום בגלל הבולדר... אני מניח שאני
צריך פשוט לקפוץ, ולא לחשוב יותר מדי... טוב קפצתי... טוב
עכשיו! עכשיו! אייייייייייחחחחחחששששייייייהההההה... קיבינימט
נראה לי ששברתי את הקרסול! או שזה נקע... לא... זה שבר
אול-רייט...
אתם מבינים, יכולתי ללכת דרך הקוצים ולהדקר הרבה, ולעבור, אבל
היה ברור שזה מה שיקרה, ושזו בעצם הדרך שהייתי בוחר בה כל חיי,
אבל לא הפעם, כי החיים שלי כבר מסריחים מבריחה לדרך הקלה...
הפעם לא יכולתי.
נו טוב, שברתי קרסול, לפחות בפעם הבאה אני אדע ללכת דרך
הקוצים...