אד סטרן ישב מול המסך רכון קדימה, וחיכך את זיפי זקנו בידו.
זו היתה כבר שעה מאוחרת בלילה. על הרצפה לרגליו שכבו שלוש
פחיות בירה ריקות של חצי-ליטר, בתוך שלולית קטנה.
הוא החזיק שלט-רחוק, והאצבע שלו היתה מונחת על כפתור ה-'PLAY',
אבל הוא עוד לא היה מוכן ללחוץ. במקום זה, נעץ את מבטו בכפתור
ה-'REC', עליו לחץ שוב ושוב בחודש האחרון.
סטרן כבר לא יכול היה לזכור כמה זמן ישן במשך החודש הזה, ואם
זה היה בימים או בלילות. הוא ידע רק שהעיניים שלו כבר כואבות
מצפייה במסך, שעות של צפייה.
חודש הפרוייקט כבר עובד, דופק כמו שעון, אבל אף אחד חוץ ממנו
עוד לא יודע, ממנו ומידידו המומחה מן הפקולטה לשפות, אותו נאלץ
סטרן לשתף בסוד, כדי שיתרגם עבורו את פס-הקול. כולם עדיין
חושבים שהוא בונה כאן את המכשירים שלו ומבזבז את זמנו בחלומות
על הבלתי-אפשרי. אבל זהו... הוא החליט. מחר הם ידעו. מחר הם
יקבלו את התמצית של הפרוייקט, הצגת תכלית בראשי פרקים של כוח
אדיר, של הפצצה הגדולה ביותר בתולדות האנושות. הם יקבלו את סרט
התעודה האולטימטיבי שהפיק, ערך וצילם עבורם...
הם יקבלו את הקליפ.
סטרן שפשף את עיניו והתמתח. הוא החליט שהגיע הזמן לצפות עוד
פעם אחת בקליפ, לבדוק האם לא דרושים שינויים של הרגע האחרון.
הוא משך את הכורסא המרופטת לאחור, והתרווח מול המסך. ואז
הגבירה אצבעו את לחצה על ה-'PLAY', והמסך התבהר.
תמונת נוף מתגלה - הרי טרשים וגבעות צהובות, וביניהם פזורים
עצי זית, עדרי כבשים וכמה בקתות אבן. התמונה מתמקדת באחת
מהבקתות, ואז הולכת ומתקרבת, מגלה עוד ועוד פרטים. שתי דמויות
נראות בחצר הבקתה. אלה שני אנשים מבוגרים, לבושים בשמלות לבנות
ונעולים סנדלי עור. עורם שזוף וסדוק מאד, כמו קליפת עץ. אחד
מהם רוכן מעל לוח סלע ומחוקק בו אותיות בעזרת מה שנראה כפטיש
ואזמל פרימיטיביים. הוא עושה זאת בתנועות חדות וזריזות, וניכר
שהוא מוכשר מאוד במלאכתו.
הוא נעצר לרגע, מהורהר, ואז פונה לידידו, שיושב בסמוך, בשפה
גרונית משונה. (ידידו של סטרן, המומחה לשפות, טען שמדובר ככל
הנראה בעברית קדומה ביותר, ושאינו מצליח לקלוט יותר ממלים
בודדות). השני מהנהן בהבנה, ושוקע במחשבות.
פתאום הוא תופס בראשו, מדבר בהתרגשות אל הראשון, וזה מסכים
בהתלהבות, ומייד פונה ללוח האבן, ומוסיף עוד שורה של אותיות.
התמונה מתקרבת עכשיו ללוח ומתמקדת בכתוב. האותיות שונות
ומשונות, ונראות כאוסף של קוים, הנשברים בזוויות חדות. למזלו
של סטרן, ידידו המומחה הצליח הרבה יותר בפענוח הכתב משהצליח
בתרגום דברי האנשים. בתחתית המסך, מופיעות המלים מתורגמות
לאנגלית : "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ. והארץ היתה
תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, ורוח אלוהים מרחפת על פני המים.
ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור."
סטרן עצר את הסרט וחייך בסיפוק.
תמיד אהב פתיחות דרמטיות. סרט טוב צריך לרתק את תשומת ליבו של
הצופה כבר בסצינה הראשונה, והעברים הקדומים האלה התאימו להפליא
לעבודה.
הם לא תארו לעצמם, גם בדמיונם הפרוע ביותר, שבאותו רגע ממש בו
הגו את הפסוקים הראשונים של התנ"ך, פגע בגופם אורה של שמש
הצהריים, והפך לתמונה שנחקקה בזיכרון היקום, בדיוק כפי שנחקקו
האותיות בלוח האבן.
תמונתם החלה לשוט באותו רגע במרחבי הגלקסיה, במהירות קבועה של
300,000 קילומטר לשניה, הולכת ומתרחקת מכדור הארץ. מלותיהם
הפכו לגלי קול, והחלו אף הן במסע ארוך, אם כי איטי בהרבה.
העברים הללו לא יכלו גם להעלות על דעתם שבעוד 6,383 שנים,
מישהו יקלוט את התמונה ואת המלים. במרחק 6383 שנות-אור מכדור
הארץ, אי-שם בזרוע פרסאוס של הגלקסיה, נתקלה התמונה בטלסקופ
חלל זעיר, צולמה ונשלחה בחזרה לכדור הארץ, אך הפעם במהירות
ששמה ללעג את מסעה הארוך של התמונה עד לאותו רגע. תוך 2.4
שניות, הגיעה התמונה ישירות למכשירי הקליטה, על גג המעבדה של
אד סטרן. הקול נקלט אף הוא, על-ידי מיקרופון קטן ששייט במערכת
סמוכה לשמש, וכמו התמונה, הוטס מייד למעבדה של סטרן, שם הדביק
אותו המחשב לתמונה המתאימה לו.
עשרים טלסקופים ומיקרופונים כאלה שלח סטרן לחלל, והם משייטים
כרגע במרחבי הגלקסיה, דוהרים ממקום למקום במהירותם הדמיונית,
כמו ברקים, אך הרבה יותר מהירים מברקים... וכולם מחפשים תמונות
קלושות ושבריריות, המגיעות מעולם אחד קטן במערכת השמש שבזרוע
אוריון. כמו חרסים ארכיאולוגיים שנחפרו במעמקי הקוסמוס, הן
מנוקות, משוחזרות, ונשלחות למעבדה של סטרן. חודש תמים הוא מביט
בהן כמהופנט, אינו יכול להסיר את מבטו, ורק מנסה ללכוד במכשיר
ההקלטה שלו עוד ועוד רגעים שיתאימו לקליפ שלו.
הוא התעורר מהרהוריו ולחץ שוב על ה-'PLAY'.
על המסך מופיע חלון גדול, ומבעדו נשקף חדר לבן ורחב, אפוף עשן.
על הקיר פרושה מפה ענקית, כתמים חומים על רקע כחול, וביניהם
נעוצות סיכות צבעוניות רבות. שני גברים רכונים מעל מפה אחרת,
הפרושה על שולחן מהגוני עתיק. המבוגר מבין השניים מרכיב משקפי
קריאה, והוא יושב על כסא מהודר. השני עומד מן העבר השני של
השולחן, ומעשן סיגר בעצבנות. ניכר היה שלשניהם חסרות שעות רבות
של שינה.
המבוגר מרים את פניו מן המפה. "אתם מעריכים שהמספר עדיין..."
הצעיר פוגש את מבטו. "עשרות אלפים, אדוני הנשיא. ההערכה היא
שיפגעו עשרות אלפים."
"איזו אחריות ארורה קיבלנו..." אומר המבוגר ונאנח, ואז מסיר את
משקפיו ומשפשף את עיניו. "אילו היתה דרך אחרת... לשמור את זה
כאופציה אחרונה ולהמשיך..."
"אבל אין דרך אחרת, הארי!" קטע אותו הצעיר "כבר ניצחנו במלחמה.
אתה ואני יודעים את זה, ולא יעבור עוד הרבה זמן, וכל הציבור
האמריקאי ידע את זה. לכן אי אפשר לחכות יותר. זה הזמן. ניצחנו
במלחמה, אבל כדי לנצח במלחמה הבאה את הממזרים האדומים האלה,
אנחנו חייבים לדעת מה זה עושה באמת." הוא פונה עכשיו לחלון,
מביט הישר למצלמה "ובחייך, הארי, מדובר רק בחבורת ניפונים
מצ'וקמקים..."
התמונה משתנה, ומתגלה מאהל מאובק בלב מדבר רחב ידיים. הרבה
אנשים נאספים שם, במרכז המאהל. הם לבושים בשמלות ארוכות מצמר
שחור, ועל ראשיהם מהודקות יריעות בד לבנות. רובם חגורים חרבות
מעוקלות.
התמונה מתמקדת במרכז האירוע - בימת עץ קטנה, עליה ניצב גבר
נאה, כבן 40, בעל זקן פרא שחור. גם הוא לבוש בגלימה שחורה
וחגור חרב מעוקלת. הוא פונה אל הקהל בקריאות נלהבות, ומלווה את
דבריו בתנועות ידיים רחבות. הערבית שבפיו מתורגמת במקביל
לכיתוב אנגלי בתחתית המסך. הוא מדבר על מלחמה ותהילה, על מות
קדושים, על חיי נצח מלאי תענוגות, על שליחות שיש למלא. והקהל
מריע שוב ושוב, אחדים מנופפים בחרבותיהם גבוה באוויר.
ואז מסיים הגבר המזוקן את דבריו, יורד מן הבימה ומתחיל לפלס את
דרכו בין האנשים הנלהבים. רבים מהם נופלים לרגליו, והוא מניח
לרגע את ידו על ראשיהם, וממשיך שוב בדרכו. התמונה אינה מרפה
ממנו, וממשיכה ללוות אותו גם כשהוא יוצא לבסוף מתוך הקהל וצועד
לבדו לאורך המאהל.
בקצה המאהל הוא מגיע לאוהל קטן, ומתוכו יוצאת לקראתו אישה
צעירה, עטופה כולה בשמלת צמר שחורה ועל פניה רעלה.
הוא אוחז בידיה של הנערה ומחייך "את רואה כמה זה קל, סמירה?
כמה קל לרכוש את אמונם כאשר מציעים להם אלמוות?"
"את אמוני רכשת מזמן, מוחמד." אומרת הנערה. הבעת פניה לא נראית
מבעד לרעלה.
חיוכו מתרחב "לא נשאר כאן תמיד במדבר, סמירה. את אינך ראויה
למקום הזה. כבר סיפרתי לך על המקום לו את ראויה - הארץ הירוקה
בצפון, היכן שמים מתוקים זורמים מכל גבעה... אך השעה עוד לא
הגיעה, יקירתי. עלינו לאסוף את כוחותינו... ממלכת הנוצרים
עודנה חזקה. הם שלימדו אותי מה חזק השלטון כאשר אלוהים לצדך...
אך הדת שלהם מסובכת מדי, תמימה מדי... הם לא יאריכו ימים.
העתיד שייך לי, סמירה. אני עשיתי את הכל לפשוט יותר, לחזק יותר
- את רואה? הם יעשו כל מה שאגיד להם, הם יהרסו בשבילי, יהרגו
בשבילי, ימותו בשבילי..."
הוא מביט בחטף מצד לצד, ואז מרים את הרעלה מעל פניה, ומביט
ישירות בעיניה.
"היית לצדי תמיד, יקירה, היית לצדי עוד כשאשתי היתה בחיים.
הבטחתי אז שאנשא לך, ואכן כך יהיה... אקיים את כל שהבטחתי לך.
נשב יחד, את ואני, על כסאות מזהב, בארמון מזהב, ואלף משרתים
יצייתו לכל פקודה שלנו..."
ואז הוא מצמיד אותה אליו בכוח ונושק לה.
וכאילו התממש חלומו של הגבר המזוקן, המדבר נעלם, ומתחלף עכשיו
באחו ירוק ובמרכזו כפר קטן וציורי. התמונה שטה מעל בקתות
מעשנות, שדות, דירי חזירים ומכלאות אווזים.
סמטה צרה תופסת את מרכז התמונה, ואז הולכת וקרבה למצלמה. שני
ילדים, כבני שש, רצים שם - ילד בעל שיער חום פרוע ופנים
מלוכלכות רודף אחרי ילדה בלונדינית ושברירית, לבושה בשמלה
לבנה. הוא מהיר ממנה, ובדיוק לפני שהם מגיעים לדרך הראשית של
הכפר, הוא תופס אותה בצמתה, וגורר אותה שוב לתוך הסמטה. היא
פורצת בבכי, אך הוא צוחק בהנאה, ומפיל אותה לתוך שלולית בוץ
גדולה. השמלה הלבנה, שיערה הבלונדיני ופניה מתמלאים בבוץ,
וצחוקו מתגבר.
אלא שאז, מופיעים מאחורי הילד הקטן שני ילדים גדולים יותר,
כבני שתים-עשרה. אחד מהם תופס בחוזקה בצווארונו, ומרים אותו,
רגליו הקטנות בועטות באוויר. הילדה קמה בזריזות, ובורחת משם
בבכי. הילד הגדול נועץ מבט חודר בקטן, אותו הוא אוחז באוויר.
הוא מדבר אליו בגרמנית.
"מכיר את פריץ נויברג? הוא חזר אתמול הביתה מלוכלך כולו בבוץ
ומדמם מהאף. אתה אחראי לזה, נכון?"
הילד הקטן, אימה בעיניו, מנענע בראשו מצד לצד. הוא סופג אגרוף
חזק בבטן, ופורץ בבכי.
"לא לימדו אותך שאסור לשקר, שרץ קטן?" אומר הגדול "כנראה שגם
לא לימדו אותך לא לנגוע לרעה בילדים שיש להם שני אחים גדולים!"
הוא סוטר בחוזקה על פניו של הקטן, מתעלם מהבכי. "אז אנחנו באנו
ללמד אותך, שרץ!"
הוא מהדק את אחיזתו בצווארונו של הקטן, ובידו השנייה הוא מרים
את החולצה שלו מאחור וחושף את גבו. הנער השני, שעד עכשיו רק
צפה במתרחש בחיוך, מפשיל את מכנסיו של הילד הקטן, וחושף את
ישבנו. ואז, הוא מסיר לאט לאט את חגורתו שלו ממכנסיו. הילד
משתולל, אך הוא מוחזק היטב במקומו.
ההצלפה הראשונה נוחתת, והילד צורח. איש אינו שומע. פס אדום
מופיע לאורך גבו וישבנו. איש אינו שומע גם את יתר הצרחות.
גבו וישבנו מעוטרים בשתי וערב של פסים מדממים, הוא מושלך לבסוף
לתוך הבוץ, ממרר בבכי. הנער שהכה אותו חוגר בחזרה את חגורתו,
ומתחיל להתרחק. השני משגר בעיטה לצלעותיו של הילד השוכב,
ומצטרף לחברו.
משך דקות ארוכות, הילד הקטן שוכב בשלולית ובוכה ללא קול. לבסוף
הוא קם בכבדות, ומרים בחזרה את מכנסיו, כולו מטונף בבוץ,
ועיניו נפוחות ואדומות מבכי. הוא מתחיל ללכת באיטיות, צולע מעט
ומורכן ראש. התמונה עוקבת אחריו במסעו האיטי בין סמטאות הכפר.

באחת הסמטאות יושב ילד בלונדיני, גדול במעט מן הילד הקטן, שעון
על ערמת חציר ואוכל תפוח. הוא מרים את ראשו בהפתעה כשהקטן
מתקרב, ואז משליך הצידה את התפוח ונעמד על רגליו. הוא ניגש
לילד הקטן ואוחז בכתפיו.
"אלוהים אדירים, היטלר! מי טיפל בך ככה?"
הקטן מרים אליו את מבטו, ומושך באפו. בקול רועד הוא אומר
"האחים הגדולים של פריץ. הם..." עיניו מתחילות לדמוע שוב "הם
תפסו אותי חזק ו... אחד מהם לקח את החגורה שלו ו..." אך הוא לא
מצליח לסיים את סיפורו ופורץ בבכי.
הבלונדיני מוביל אותו לשוקת העומדת בסמוך, ורוחץ בעדינות את
גבו. תוך כדי כך, הבעת פניו מתחלפת מדאגה לכעס "הנויברגים עשו
את זה, מה? הטינופות האלה... עד מתי ימשיכו היהודונים המטונפים
האלה להשתולל בכפר כאילו היה שייך להם?"
הקטן מנגב את פניו בשרוולו. "יהודונים? מה זה יהודונים?"
"אתה לא יודע מה זה יהודונים, ילד? אף פעם לא ראית אותם
מסתובבים בלילות שיכורים, או מוכרים את הגרוטאות המלוכלכות
שלהם באיזו סמטה?"
הילד הקטן פוער את פיו ומהנהן.
"כן... אלה היהודונים" ממשיך הבלונדיני. "ובוא אני אגלה לך
סוד. היהודונים... הם לא באמת בני אדם. הם הצאצאים של השטן
בעצמו, והם שצלבו את ישו הקדוש! גם היום הם עדיין מסתובבים
בלילות, מחפשים ילדים נוצרים - אתה מבין, הם צריכים דם נוצרי
טהור בשביל התבשילים השטניים שלהם. לך יש מזל גדול שיצאת
החיים! אבא שלי אומר שהם מתכננים גם לקנות את כל הקיסרות
האוסטרית בכסף המלוכלך שלהם... הוא אומר שהם מתפשטים לאט לאט,
כמו סרטן..."
ואז, כמו מתעורר מחלום, עיניו מתרחבות וחיוך מתפשט על פניו.
הוא מעביר את ידו על שיערו הפרוע של הילד הקטן. "אבל אל תיתן
להם להפחיד אותך, אדולף הקטן... אתה תגדל ותגיע יום אחד לגודל
שלהם, ואז נראה להם מה יודעים הנוצרים, אני ואתה, נכון?"
חיוך קלוש הולך ומופיע על פניו של הקטן, וברק חדש ניצת בעיניו
האדומות. "כן... אנחנו נראה להם, קרל. אנחנו נראה ליהודונים
המטונפים האלה..." הוא מנופף באגרופו הקטן באוויר.
הבלונדיני מטיל את ראשו לאחור בצחוק מתגלגל. "כך יותר טוב,
ילד! בוא ניקח אותך הביתה."
הוא אוחז בכתפו של הילד הקטן, והם מתרחקים משם, נבלעים שוב
בסמטאות.
אז נעלמות גם הסמטאות עצמן, ומתחלפות בערוצי נחל מיובשים
וגבעות המכוסות סלעים, שיחים קוצניים ופה ושם עצי זית. התמונה
שטה מעל לנוף הזה, הנושא דמיון רב לנוף מתמונת הפתיחה של הסרט,
ונעצרת לבסוף מעל לגבעה יבשה, עליה מתגודדות כמה מאות דמויות
זעירות. ברקע נראית עיר עתיקה ומאובקת, מוקפת חומה גבוהה.
התמונה מתקרבת להתקהלות. כמה עשרות חיילים עטויים בשריון מכף
רגל ועד ראש וחמושים בחרבות כבדות ובמגנים מרובעים הודפים את
מאות האנשים שמסביב. אלו הם בעיקר נשים וזקנים, הלבושים אריגי
בד מלוכלכים ומאובקים. שוב ושוב, מנסים רבים מהם להתקרב למרכז
המעגל בצעקות, אבנים בידיהם, אך הם נחסמים על ידי החיילים.
מעבר לטבעת החיילים, מתגלה יעדם של אותם אנשים - על פסגת הגבעה
נעוצים באדמה שלושה צלבים גדולים מעץ. על שני הצלבים הקיצוניים
קשורים שני גברים, ואילו זה שעל הצלב השלישי, המרכזי, מחובר אל
הצלב במסמרי עץ ארוכים, הנעוצים בכפות ידיו ורגליו. זהו גבר
צעיר ומזוקן, גופו הכחוש עירום, ולראשו מונח כתר עשוי קוצים
יבשים. דם רב זורם מן הפצעים בידיו וברגליו ומטפטף על האדמה
היבשה. פניו מכווצות בכאב. מדי פעם, מצליח מישהו להתקרב ולפגוע
בו באבן, אך הוא אינו מגלה כל סימן שהוא חש בפגיעה.
על קצה הצלב המרכזי קשור שלט עשוי עץ, ועליו רשום בלטינית,
ביוונית ובעברית "מלך היהודים". אחד החיילים ניגש אליו וקורא
אליו בלטינית "קדימה, מלך היהודים, קרא לאביך שירד להצילך,
אנחנו מחכים כבר זמן רב מדי בשמש היוקדת הזאת." החיילים מגיבים
בצחוק רועם, וכך גם חלק גדול מן האנשים שמסביב.
בקדמת הקהל, עומדים אישה מבוגרת ולצידה גבר צעיר ושחום. הם
אינם צוחקים. החיילים שלידם מתרחקים לרגע כדי לעצור אישה זקנה
המתקרבת לצלבים עם גוש גדול של צואה יבשה בידיה, והגבר השחום
מנצל את ההזדמנות, ומזנק לעבר הצלב המרכזי.
הוא אוחז ברגליו של הגבר הצלוב, המצוי גבוה מעליו, וזועק
בעברית "מורי! הצל אותנו!"
הצלוב פוקח את עיניו ומשפיל אליו את מבטו המעונה. תשובתו,
הנאמרת בלחישה דקה, נקלטת רק בקושי על ידי המיקרופון. "הושיעו
את עצמכם... תפקידי הסתיים כעת, שמעון יקירי... שכחו אותי...
כאילו לא הייתי קיים מעולם... הושיעו את עצמכם..."
הגבר הצעיר שלרגליו פוער את פיו בהפתעה, אך אז הוא סופג מכה
חזקה בבטנו מכת של חרב, ונופל ארצה. הוא נגרר משם על ידי
החיילים, ונזרק חזרה בגסות לעבר הקהל.
ואז קורא האיש הצלוב בשארית כוחותיו "מים... בשם האלוהים...
מים..." אחד החיילים טובל פיסת בד בכלי חימר גדול, מקבע אותה
על חוד חניתו, ומגביה אותה לפיו של האיש על הצלב. הצלוב מקרב
את שפתיו אל הבד ומרטיב אותן, אך הוא מעווה את פניו כשחש בטעם
החומץ.
"לרוויה, הוד מלכותך!" קורא החייל ופורץ בצחוק.
הצחוק מתפשט שוב בקהל, אך לפתע נקטע בבת אחת. כמה אנשים שמים
לב שהאיש על הצלב נפח את נשמתו. דממה יורדת על כולם. אבנים
נשמטות מידיהם של אנשים. חלקם נראים נבוכים, אחרים מאוכזבים,
ורבים מהם מתחילים להתפזר.
התמונה מתמקדת שוב בגבר הצעיר שרץ קודם אל הצלב. הוא שוכב,
אוחז בבטנו, ומעליו רוכנים האישה המבוגרת ועוד כמה גברים
צעירים.
"מה הוא אמר לך?" שואלת האישה בהתרגשות, דמעות בעיניה "מה אמר
לך בני?!"
הצעיר מביט בעיניה ואוחז בידה "הוא יחזור..." הוא פונה לצעירים
שמסביבו, פניו קורנות "הוא אמר שבקרוב יחזור... הוא יחזור
ויושיע אותנו!"
הצעירים נושאים את מבטם אל הגופה שעל הצלב וממלמלים בהתרגשות
"הללו את אלוהים... הללו את אדוננו ישוע..."
ואז, עצר סטרן את הסרט.
הוא החל להרגיש בעייפות גדולה הולכת ומתפשטת בכל איבריו. הוא
יוכל להמשיך לבדוק את הסרט מחר. בכבדות, קם מן הכורסא, וניגש
למקרר. רק פחית בירה אחת נותרה לפליטה... מחר יאלץ לעשות
קניות... בכלל, מחר יאלץ להתחיל שוב לחיות. אך לא לפני שיטיל
על העולם את הפצצה הקטנה שלו...
סטרן נטל את הפחית, וניגש לארון הדיסקים שלו. הוא חיטט מעט בין
הדיסקים, עד שמצא את הדיסק שחיפש - דיסק שישמור לעצמו, ולא
יראה לאיש. אז, ניגש למכשיר הוידיאו, שלף משם את דיסק הקליפ,
הניח אותו בזהירות בכיסו, והכניס את הדיסק החדש. הוא הפיל את
עצמו שוב על הכורסא, ופתח את הפחית, אדיש לקצף שזרם החוצה על
ידו, ומשם לרצפה. ואז, לקח לגימה ארוכה, והפעיל את המכשיר.
חזית של וילה לבנה, גינה מטופחת. גבר ואישה יוצאים למרפסת,
כוסות קוקטייל בידיהם.
"אז מה אתה חושב, ארני?" שואלת האישה.
הגבר לא משיב, נועץ מבטו באוויר, ולוקח לגימה מהמשקה.
"הוא גם הילד שלך, אתה יודע... לא אכפת לך שהוא מגושם כל כך?
שכמעט אין לו בכלל חברים?"
הגבר לוקח עוד לגימה. "בטח שאכפת לי, לעזאזל! את יודעת
שניסיתי, סילביה... רשמתי אותו לכל חוגי הספורט, שלחתי אותו
לכל מחנות הקיץ, אבל תמיד הוא דופק איכשהו את הכל... תמיד הוא
חוזר בוכה הביתה, תמיד כולם קוראים לו 'אדי השמן'!"
"אף פעם לא חשבת שאולי אתה דורש ממנו יותר מדי? אולי במקום
לרשום אותו לכל החוגים, תקשיב פעם למה שיש לו להגיד?"
"למה יש להקשיב בכלל? הוא לא אומר לנו כלום, רק מיילל... ואת
יודעת מה? נראה לי שההפך הוא הנכון - את מפנקת אותו יותר מדי,
לכל הרוחות - תמיד עשית את זה! אני חושב שבגלל זה הוא שמן -
בגלל כל הממתקים שדחפת לתוכו כשהיה תינוק!"
האישה לא עונה, רק מפנה את פניה מהגבר כדי להסתיר הבעת תיעוב,
הנקלטת יפה על ידי המצלמה. היא לוקחת לגימה ארוכה מהמשקה שלה,
ואומרת "לפחות הוא מביא הביתה ציונים טובים... גם זה משהו,
לא?"
גם סטרן שמול המסך לוקח לגימה ארוכה מהבירה שלו, לגימה מרה
וקשה לבליעה.
התמונה משתנה, אך במרכזה מופיעה עדיין אותה וילה, אם כי הצבע
הלבן דהוי יותר, והגינה מעט מוזנחת. מכונית ספורט מהודרת עוצרת
בחזית הבית. אישה צעירה יוצאת מן הבית, נועלת את הדלת, וניגשת
למכונית בצעדים מהירים. היא נכנסת למכונית, והמכונית מזנקת
ממקומה.
התמונה עוקבת אחר המכונית במסעה המפותל ברחובות הסואנים, עד
שלבסוף היא עוצרת בפארק ציבורי בשולי העיר. גבר צעיר, לבוש
באלגנטיות, יוצא ממושב הנהג, ממהר לצידה השני של המכונית,
ופותח לצעירה את הדלת. היא יוצאת, מחייכת, והשניים מתנשקים
בלהט.
"התגעגעתי אלייך כל כך, ג'ני" אומר הגבר "את לא מתארת לעצמך
כמה..."
"גם אני, חומד" אומרת הצעירה, ומלטפת את פניו.
הוא ניגש לתא המטען, ומוציא משם מפה וסלסלת פיקניק. הם מתרחקים
מהמכונית, שלובי ידיים, התמונה בעקבותיהם.
"כמה זמן זה עוד ימשך כך, ג'ני? את יודעת כמה אני סובל כשאני
רואה אותך לעתים רחוקות כל כך..."
"אני יודעת, בילי... אבל סיפרתי לך על הפרוייקט החדש של אד.
הוא עסוק יותר ויותר במעבדה שלו, שולח את צעצועי המתכת
המטופשים שלו לחלל... יהיה לנו המון זמן ביחד..."
הם נעצרים על כר דשא, מאחורי גבעה קטנה, פורשים את המפה,
ומתיישבים.
"זה יהיה נפלא, מתוקה שלי... אבל אני עדיין לא מצליח להבין למה
את נשארת נשואה לו?"
הבחורה נאנחת. "אוף, בילי... כבר הסברתי לך אלף פעמים. הוא
מרושש כרגע. המימון לפרוייקט שלו נגמר מזמן, והוא השקיע את כל
החסכונות שלו בשיגעון הזה. מה אתה רוצה שאקבל בתור מזונות -
חובות?"
הגבר מזדעף. "מה בכלל מצאת בטיפוס הזה מלכתחילה?"
היא בוהה בדשא כחולמת. "הייתי צעירה וטיפשה. אני לא יודעת מה
משך אותי - העובדה שהוא היה סטודנט מצטיין בקולג', שהוא היה
מנסה תמיד לשכנע את כולם שההמצאות שלו יפתרו פעם את כל הצרות
בעולם... ידעתי שהוא בחור די פריקי, אבל היה בו משהו מיוחד..."
היא נפנית אליו בחיוך "אבל אני כבר לא בטוחה... יכול להיות שזה
בכלל היה הכסף של ההורים שלו."
הגבר צוחק בהנאה, ומצמיד אותה אליו לעוד נשיקה ארוכה. הם
נופלים על המפה, עדיין מחובקים וצמודים בנשיקה.
סטרן לחץ על 'STOP', והמשיך לבהות עוד רגע ארוך במסך הריק,
בעיניים אדומות ולחות. הוא סיים את הבירה שלו בעוד לגימה אחת
הגונה, מעך אותה בידו, ונתן לה ליפול בצלצול על ערמת הפחיות
שעל הרצפה.
הוא היה כל כך מותש... כאילו כל גופו תובע ממנו בחזרה את כל
שעות השינה האבודות מן החודש האחרון... כן... אולי הוא יכול
להרשות לעצמו סוף סוף קצת שינה הגונה... אחרי הכל, עליו להיות
במיטבו מחר...
אבל הוא לא יכול היה להתאפק, ובאופן חצי אוטומטי, כמו בסוף כל
יום עבודה בחודש האחרון, לחץ סטרן על הכפתור בשלט המעביר אליו
בשידור חי את התמונות הנקלטות כרגע בטלסקופים שלו. כמו בכל
ערב, גם הפעם נתן לתמונה לקפוץ במהירות מטלסקופ אחד לשני.
התמונות היו אילמות, ובדרך כלל, רק אם היה נתקל במשהו מעניין,
היה טורח לעצור את התמונה, ולשלוח מיקרופון לנקודה ממנה יוכל
לקבל את פס הקול. אבל עכשיו, הוא רק בהה בתמונות המתחלפות, חצי
ישן. תווי נוף משתנים, בתים וארמונות בסגנונות שונים, אנשים
בשלל תלבושות שונות ומשונות... ושוב הוא נפעם לנוכח העושר
והצבעוניות של הסטים עליהם התנהלה ההיסטוריה האנושית... והוא
היה המפיק, העורך, הצלם ואיש הסאונד של הסרט הזה... והסרט היה
יכול לצאת לא רע בכלל, אלא שהיתה בו רק בעיה רצינית אחת...
התסריט.
ואז, כשסטרן הרגיש שהוא עומד להירדם, לכדה לפתע את תשומת ליבו
תמונה אחת על המסך. הוא הזדקף מעט במקומו, עצר את ריצת
התמונות, והחזיר את התהליך לאחור באיטיות, תמונה אחר תמונה.
הנה זה שוב!
הוא הביט בתמונה, וקימט את מצחו. על המסך הופיעה תמונה אילמת
של משטח החנייה שלפני המכון הטכנולוגי בו מצויה המעבדה שלו. אך
מה שמשך את תשומת ליבו היה גבר גבוה ורחב כתפיים בחליפה שחורה
ומשקפי שמש, שפסע בצעדים בטוחים לכיוון הכניסה. השומר, שאמור
היה לעמוד בתוך הביתן בשער הכניסה לא נראה בתמונה.
סטרן היה שוב ערני לגמרי. הוא לחץ על כמה כפתורים בשלט הרחוק,
ועל המסך הופיעו שורות של נתונים. בינתיים, נעלם האיש שבתמונה
לתוך הבניין. חלף עוד רגע עד שסטרן זיהה את הנתונים של הטלסקופ
ששלח את התמונה - זה היה הטלסקופ הניסיוני שלו, הראשון ששלח.
הוא מעולם לא הגיע למרחקים הדמיוניים של הטלסקופים ששוגרו
אחריו, והוא נשאר משייט במסלול סביב כדור הארץ, במרחק שלוש
שניות אור ממנו.
טיפות זיעה החלו לבצבץ ממצחו של סטרן. הוא קם מן הכורסא,
והסתובב לאט לאט. הגבר בחליפה ובמשקפי השמש עמד שם, פניו היו
פני אבן, חסרי כל הבעה. הוא עמד כך ללא תזוזה עוד כמה שניות עד
שלבסוף דיבר, כשרק שפתיו נעות.
"ד"ר אדוארד סטרן?"
סטרן, משותק מבהלה, רק הנהן באיטיות.
מבעד למשתיק הקול, נשמעה רק שריקה חדה, ונקודה אדומה הופיעה
בין עיניו של סטרן. הבעת ההפתעה עדיין על פניו, התמוטט סטרן על
הרצפה, מפזר לצדדים פחיות בירה ריקות.
הגבר שעמד מעליו החזיר את האקדח לנרתיק שמתחת לחליפה שלו,
והדליק לעצמו סיגריה. אז, הוציא מכיסו מכשיר קשר קטן.
"מחוסל" אמר לתוך המכשיר.
"או.קיי." ענה לו קול מחוספס "סגור את הקופסא."
הגבר בחליפה ניגש לגופה של סטרן. הוא פשפש בכל כיסיו, עד שמצא
את הדיסק, ושבר אותו לשניים בקול נפץ. משם ניגש למכשירים של
סטרן, וניכר היה שהוא יודע בדיוק היכן נמצא כל דבר. דרך המחשב,
נתן לכל הטלסקופים והמיקרופונים ששוטטו עכשיו במקומות שונים
בגלקסיה, נקודות ציון חדשות. הוא לחץ על 'אישור' וכל צי
המכשירים החל לטוס לעבר נקודה אחת - החור השחור שבמרכז
הגלקסיה.
כשסיים עם המחשב, הוציא מכיסו בקבוק פלסטיק קטן, והתיז נוזל
שקוף על כל המכשירים, הרהיטים, וגם על סטרן השרוע על הרצפה.
"הקופסא סגורה" אמר לתוך מכשיר הקשר, ולפני שיצא, השליך לרצפה
את הבדל שנשאר מהסיגריה שלו. האש פרצה כמעט בבת אחת בכל
המעבדה.
תמונתו של הגבר בחליפה, המתרחק מן הבניין, עוד נראתה על המסך,
רגע לפני שלא עמד עוד בחום העז, והתנפץ לרסיסים.
העולם, שוב עברו נשכח, המשיך להתנהל הלאה כהרגלו מאז ומתמיד.