כל ערב, בין השקיעה לחשיכה, הייתה הילדה הקטנה, יחפת הרגליים,
יורדת בשביל המוביל מביתה הקט אשר בראש הגבעה אל עבר האגם
הקסום. ילדה עם צמות שחורות ועיני שקד מבריקות, שנולדה
למהגרים, שזה מרחוק באו על מנת לבנות ביתם אל מול האגם היפה,
הצופה פני הרי הבשן והגליל גם יחד, שחז"ל דימוהו לכינור המפיק
צלילים ענוגים המעניקים השראה הן לצמחיה סביב והן לאנשים הדרים
סביבו.
טבלה הילדה את רגליה במים, לעתים לבדה ולעתים עם חבריה, יחד
הביטו מהורהרים בהרי הבשן, המשנים אט אט את צבעם מצהוב לורוד
ואחר כך לארגמן.
בעת ימי אדר וניסן מלאו השדות וההרים פרחי בר, וציפורים נודדות
ונדירות מילאו את עצי הסבך במזמורם הרוגש.
בבוקר, השכם עת, התעוררה לקול הציפורים והתרנגולות במשק, אהבה
לצפות בזריחה הסוחפת את היקום באורה גדולה ומשנה אט אט את
הצבעים על משטח היקום, שהיווה עבור האל משטח יצירה ענק.

ערב אחד פסעה הילדה אל המים, כמנהגה זה תמיד. הפעם פסעה אל
המים דומם, בת שש הייתה, היא הביטה בהרי הגולן וביפעת השקיעה
היורדת מאחוריה אל כיוון הים התיכון, הרחק מעבר לעמק הירדן.
קטפה הילדה גבעול ומוללה בין ידיה הקטנות, בטשה בכף רגלה את
הקרקע השחורה והמשובחת, אחר כך סוככה על עיניה בדמותה, שזוהר
רחוק קרב והולך.
לפתע מנגינה נוגה נשמעה באוויר, ממש ניתן היה לגעת בה, מנגינת
כינור קדומה מיני שנות אלף, או שמא מימי התנ"ך הקדומים.
עברה המנגינה ונגעה בילדה, פתע הביטה הילדה הקטנה וראתה מולה
אשה לבושת שמלת לבן, ששובלה נמשך אל הקרקע ומבטה טוב וקורן.
פרח היה בכף ידה.
הילדה נחרדה קמעא ועיניה התלחלחו מחמת בהלה. האשה, ששיערה
הבלונדיני התנופף בהמית רוח, קרבה בלאט אל הילדה ומבט טוב על
פניה. היא הביטה מגבוה וליטפה את סנטרה, באומרה במבטא זר:
"מה לך כי תפחדי, והלא אין אני אשה זרה, מכירה אני את המקום
עוד לפני שפסעת את צעדייך הראשונים"
"ומי את?" שאלה הילדה, שמבטה התרכך מעט.
"אני גרתי כאן לפני כמה שנים ובאתי לבקר"
"נעים מאוד, ושמי נעמי" אמרה ולחצה את ידה של האשה.
"את זה אני כבר יודעת" השיבה האשה והוסיפה "כבר הרבה זמן, שאני
לא נמצאת כאן. כשהיית אולי בת שנה, עברתי חלפתי מכאן. המקום
הזה נתן לי השראה רבה. באותו מקום, שטבלת את רגלייך, טבלתי גם
אני והבטתי בשקיעה היורדת וקרניה מורים על הרי גולן"
האשה הביטה בנעמי הקטנה, ליטפה את שיער הילדה בלחשה מספר מילים
חרישיות, אחר מחתה דמעה בודדת.
נעמי הביטה בה:
"למה את בוכה?"
והאשה הבלונדינית ניגבה את הדמעה וסחה:
"עזבתי ממש באמצע, עוד לפני שהספקתי להשלים את מה שצריך
להשלים. עזבתי ממש באמצע ועד עכשיו לא היה אדם, שייכנס וימשיך
את מה שהפסקתי, החוט נקפד."
"ומה לא השלמת?" שאלה נעמי.
והאשה שתקה במשך כמה רגעים והביטה בה במבט בוער. אחר כך סמכה
ידה על ראשה ונעמי הרגישה את אותה מנגינה קדומה ועתיקה חודרת
אל חובה וממלאת אותה רשפי אש.
אור חזק בהק ולפתע נעלם לו הרחק מעבר לחורשת האקליפטוס, לא אור
יום, אלא אור טמיר, ונעמי הביטה והנה ראתה, כי האשה נעלמה לה
ובמקומה היה פרח דם המכבים.

הנה פסעה בעקבות האור שנעלם, דמדומי בין הערביים ליוו את צעדיה
והנה נכנסה אל השביל שבתוך בית הקברות והנה ראתה על אחת המצבות
מונח ספר ישן. היא הרימה את הספר ופתחה אותו. הדף הראשון הכיל
תמונה. היא הביטה בתמונה וראתה והנה זו האשה, אשר פגשה על חוף
הכנרת. נעמי התרגשה מאוד. היא התעלמה מן הכתוב על גבי המצבה
ורצה אל ביתה, כשהספר בידיה. אביה החסון היה בגינת הבית והשקה
פרחי גרנים ריחני במזלף. הוא ראה את התרגשות הילדה ותמה על כך.
היא ניגשה אליו והראתה לו את תמונת האשה:
"אבא, מי האשה הזאת?" תמהה.
אביה הביט בתמונה ואמר:
"בתי, זו המשוררת רחל. היא מתה אולי לפני שש שנים, למה
תשאלי?"
ונעמי בתדהמתה:
"ראיתי את האשה הזו. דיברתי אתה לפני חצי שעה על חוף הכנרת.
היא לבשה שמלה לבנה ומבטה היה כל כך טוב. הנה, היא השאירה לי
פרח" והראתה לו את הפרח.
"דם המכבים" פלט. "זה אכן היה הפרח האהוב עליה, אבל את
מדמיינת, בתי, לא ייתכן הדבר! ודאי חלמת בהקיץ" והוא צחק צחוק
גדול והניף את בתו אל-על.

נעמי נצרה את דבר הפגישה בלבה. לאחר אותו יום גברו בלבה
מנגינות ומעין מוזה תנכי"ת ריחפה בה וכיוונה את צעדיה אל עבר
עולם היצירה. את מה שלא השלימה המשוררת רחל בחייה הקצרים,
שנקפדו באיבם, השלימה המשוררת נעמי שמר בברכתה וברוחה.