בזמן האחרון ממש קשה לך להוציא אותי מהראש. אני כל הזמן איתך.
נמצא ולא נמצא.
את הולכת ברחוב, שעת אחר הצהרים חמימה, וכל דבר מזכיר לך אותי.
השמים הכחולים כחולים האלה של עיר הקודש, עם עננים כמו צמר גפן
מתוק; מטוס סילון שמשאיר אחריו שובל דק ולבן; כיפת הזהב הנוצצת
בשמש הגבוהה; פסי הזברה שעל הכביש. כל דבר מזכיר לך אותי.
את נודדת במחשבות רחוקות ותוהה מתי סוף סוף אצא מתוכך.

תמיד הייתי כאן. לבשתי דמויות וצורות שונות. לעיתים כזה
ולעיתים אחר, לפעמים מובן ובפעמים אחרות, כמו חידה שפתרון לה
אין. תמיד הייתי איתך.

את עוצרת, יושבת על אם הדרך. אולי כך אמצא סוף סוף את דרכי
ממך. בוהה בעוברים ושבים, אשר לא תמיד מצליחים לתת בך מבט
סבלני. ואני? אני עוד כאן. משתכשך לך בבטן, עולה אל הצוואר ונח
שם מעט, עולה ומטייל בין הנוירונים הרבים המאכלסים את מוחך.
ברוב המקרים איני מפריע. פעמים לא מעטות את אפילו מצליחה
להתעלם מקיומי. עוברת שעות, ימים, שבועות, בלי לחשוב עלי. בלי
להפנות אלי ולו צל של תשומת לב. הינד ראש. קריצה סודית. כלום.


אך בזמן האחרון, כל דבר מזכיר לך אותי. את יושבת בשיעור,
מתרכזת בדברים, מפלסת את דרכך במבוכי האוניברסיטה ופתאום, צבע
ירוק של מודעת "דרושים" ישנה מעלה את דמותי החמקמקה בעינייך.
מזכיר לך. אותי. ואת לא בדיוק יודעת למה, אבל אני עוד כאן,
בתוכך.
לפעמים, את לא בטוחה שמקומי בחוץ. את אוהבת להרגיש אותי קרוב
אלייך. בתוכך. הכי קרוב שרק אפשר לתאר. אבל גם אני יודע, כי
קרוב היום בו תוציאי אותי ממך. אפילו במחיר קריעה אלימה
מעלייך.

וביום ההוא, כשכולם יביטו בי, ימששו אותי, יפשיטו אותי
בעיניהם, אז תצטערי מעט עלי. תצטערי עלי, כי נתת לי ללכת.
את יודעת כי אין אדם בעולם הזה שיאהב אותי כמוך, למרות שלעיתים
אני מסב לך צער. את יודעת כי אצלך מוגן אני, ואילו בעולם הגדול
לא יהיה עוד מי שיעמוד מאחורי להעניק לי מחוסנו, להצל עלי.
אבל גם אני מרגיש לפעמים, כי חייב אני לעזוב אותך. נוכחותי
מכבידה עלייך, אף כי לא אמרת לי זאת מעולם. אני מרגיש אותך, את
זו שהפכת בי רוח חיים. אך לא מספיק כדי שאוכל לעמוד איתן
ולפסוע הלאה. אל מול השמיים התכולים והרוח הקרירה. אל מול הירח
המחייך והפרפרים שכבר לא יהיו כאן מחר. אל מול כל אלה אצטרך
לעמוד לבדי. בלעדייך.

כשתוציאי אותי מראשך, מליבך, מתוכך. כשתצליחי לעשות זאת...
הנה, גם כעת קשה לך. מסיימת בבריחה המוכרת של ה"שלוש
נקודות"... אף פעם לא הבנתי באמת למה את מתכוונת בהן, וגם
כששאלו אותי אמרתי שאני מצטער אבל... אני רק הסיפור.
אני רק הסיפור שמחפש את דרכו החוצה מתוכך, מלבך, מראשך. ובזמן
האחרון, קשה לי לראות את האור שבקצה עינייך...

2004