יקחו לי את הסיכה בליינד. אני יודע את זה. לא צריך להיות חכם
גדול כדי להבין את זה. ככה זה. אתה עובר את הממ"ח אחר כך את
המ"פ ובסוף אתה מוצא את עצמך מול החדר של מפקד הבה"ד. אין שום
סיבה שזה יהיה אחרת. אני לא מפחד. יודע כבר שהכל אבוד. נו,
נצטרך רק להסביר לאמא שבטח תבכה קצת. אבל היא תמיד בוכה מכל
שטות. פעם היא אפילו בכתה באמצע פרק של NYPD, אתם קולטים? היא
אמרה שזה ריגש אותה.

ואבא. תמיד הוא אומר לי שלשנות את העולם אפשר רק מלמעלה, וכדי
להגיע למעלה צריך לזרום עם הזרם כשאתה קטן. לעשות מה שאומרים
לך ולהתקדם. ככה אתה מתקדם ומתקדם, עד שאתה מגיע למעלה ורק אז,
כשאתה כבר נחשב גדול באמת, אתה יכול לשנות את כל מה שרצית
לשנות כשהיית קטן ומושתן.
יש בזה הגיון, תודו, רק שאני לא הבנתי, וגם אמרתי לו את זה, מה
יקרה אם כשאני אגיע למעלה, אני אשכח את מה שרציתי לשנות או אם
מה שרציתי לשנות כשהייתי קטן כבר לא יפריע לי כשאני גדול כי זה
היה דבר כזה שמפריע ומרגיז רק את הקטנים ולגדולים זה בכלל לא
מפריע או שאולי אפילו די נוח להם עם המצב הקיים. אז מה, אני
אשנה ואדפוק את עצמי? חוץ מזה, אני תמיד שוכח. כל פעם שאני
רואה משהו שמרגיז אותי, אני מיד אומר שצריך לעשות משהו ולשנות
את המצב, ואחרי שאני נותן לדברים לחלוף ו"לא עושה גלים", כמו
שאבא אומר, אחרי כמה שעות, אני נרגע ושוכח מהעניין. וזה משהו
שלא רציתי שיקרה הפעם.

זהו! הפעם צביקה - אמרתי לעצמי - אתה הולך עד הסוף ועל הזין
סיכת המ"מ.

ומה בסה"כ עשיתי, אפשר לחשוב. זה לא שפתחתי מפה באמצע ניווט או
שפלטתי כדור במהלך תרגיל בכיבוש יעד מבוצר. איפה?! את כל
המטלות שלי בקורס עשיתי טיפ טופ. המד"כ שלי בועז, אפילו אמר
לכל המחלקה שאני ושטראובר ממחלקה ב' מועמדים להיות חניכים
מצטיינים של הפלוגה. אתם קולטים? הרמטכ"ל בכבודו ובעצמו אמור
היה לחשוף לי את הסג"מ בעוד יומיים.  ניווטים, חשב"צ, תרגילים,
מה שתגידו - אני ראשון. עשיתי הכל פיקס. חצי שנה של קריעת תחת
ואני, כמו בספרים. שימי אפילו אמר שלמצטיינים נותנים לבחור
איזה תפקיד שבזין שלהם לעשות. ביני לבין עצמי כבר החלטתי. הרי
זה או להשאר בבה"ד כמד"כ צעיר ולעשות חיים, או לחזור לגדוד שלי
כמ"מ. נו, מה אתם חושבים? באבו אבוה לחזור לגדוד! אין בכלל
דילמה. ביני לביני כבר שחזרתי לעצמי את היום הראשון שאני חוזר
לשם, נכנס ככה עם דרגות "הבית" המשופשפות של אח שלי לאוהל
המג"ד ואומר לו : "אתה רואה המפקד, צביקה לא עשה בושות לגדוד",
ואז שנינו מתגלגלים מצחוק למה שלפני שיצאתי לקורס, המג"ד הזהיר
אותי לא לחזור בכלל אם מדיחים אותי, כי זו תהיה בושה שהוא לא
יעמוד בה.

אבל עכשיו אני אחזור לשם בכל זאת מודח. חצי שנה ירקתי דם
ועכשיו אני חוזר סמל ושימי ברכה אולי יהיה המ"מ שלי. אתם
קולטים?! שימי ברכה! הלא בלעדי הוא לא היה מסיים אפילו קורס
מכ"ים. שנה וחצי אני חונך אותו. ממש מההתחלה, מהטירונות. כל
בה"ד 1 הוא ישב עלי כמו קרציה. אם המד"כים היו רואים באיזו
פאניקה הוא היה בניווט הראשון. עכשיו הוא חוזר לגדוד ואני אהיה
סמל שלו. אם זה לא היה אמיתי, הייתי חושב שאני חולם. אלהים,
אני חייב למצוא דרך לצאת משם.

עכשיו אני צריך לדאוג מה אני הולך לומר למפקד הבה"ד. איש גדול
מפקד הבה"ד. תרתי משמע, משהו כמו שני מטר. גיבור אמיתי בלי
פוזות. השם של הבנאדם הזה נמצא כמעט בכל מורשת קרב שאני מכיר.
בששת הימים נלחם בגשר הסיירת, בכיפור היה בחווה הסינית, הבנאדם
הזה חצי שרוף מכל הקרבות האלו. אני חושב שאוכל לדבר איתו. הוא
נראה לי בנאדם כזה שיוכל להבין אותי. המד"כ והמ"פ זה סתם
פורמליקה. הם היו חייבים להעביר את זה הלאה, למה לא היו להם
ביצים לקבל הכרעה לבד. אבל מפקד הבה"ד? זה כבר משהו אחר. פתאום
אני מרגיש יותר טוב. נו, מה אתם אומרים? אני טוב בלשכנע את
עצמי, מה? למה לא? רגעי אופוריה אחרונים. הלא איך שאני אכנס
לשם, זה לא שהוא יציע לי כוס קפה או משהו. הוא בטח לא יעיף בי
אפילו מבט ויגיד לי ללכת לזיין למישהו אחר את המוח עם העקרונות
שלי.

מילא העניין היה לוקח חמש דקות של עצימת עיניים ורצון להקיא
מהליקוק ההמוני הזה לראש הממשלה. אבל האימונים, קוס אמק,
האימונים. שבוע שלם עבדנו על ה"שלום" הזה. בהתחלה בכתיב, ואח"כ
עברנו לאותיות דפוס כי הרס"ב לא היה בטוח שנעמוד במשימה
הפתלתלה של כתיבה מעוקלת. אותי שמו בשפיץ של הלמד, וכל פעם
שהתיישרנו ליצירת האות, מצאתי עצמי משום מה במרכזה של ה "ו".
בסוף ולאחר הרבה צרחות מצד רס"ר הבסיס, שגם לו די נמאס כל
הסיפור (ובינינו, גם הוא קילל את ראש הממשלה לדעתי יותר מפעם
אחת), הצלחנו להשיג לראשונה ולצלילי השיר "מחר" של נעמי שמר
(שהפך לזוועתון חצוצרות באדיבות תזמורת צה"ל), את ה"שלום"
המיוחל.

אחרי שעות ארוכות נתנו לנו קצת לשבת. סוף סוף.

כשהגיע הרגע לקום מחדש, נשארתי יושב. לא יודע למה ואיך, אבל לא
רציתי לקום. החלטתי שאני את ה"שלום" הזה לא רוצה לעשות. לקח לו
לרס"ר כמעט 5 דקות להבין שה"למד" יוצאת קצרה מהדרוש, ובזוית
עינו הוא קלט אותי יושב בצל, בוהה בקיר שמולי.

הוא התקרב אלי נושף ומתנשף, מסריח מזיעה ששטפה את מצחו וטפטפה
על פרצופו השמנמן. הוא בהה בי שניה ארוכה כמו לא מאמין ולאחר
מכן, כששפמו האדיר נוגע כמעט באפי הוא נתן את הצריחה של חייו -
"חייל!" - הוא שאג - "חתיכת חוצפן דגנרט! מה אתה חושב לעצמך.
אפ על הרגליים, חת שתיים! חת שתיים!".  מעוצמת הצעקה עפתי
לאחור. הייתי בשוק. הזדקפתי, ישבתי ושוב הזדקפתי.

- "אני לא מוכן לעשות את הקטע הזה בטקס, המפקד!" -            
   מילמלתי
- "אתה לא מוכן, מה?"
- "אני לא מוכן, המפקד"
- "מה אתה לא מוכן?"
- "להשתתף"
- "להשתתף במה?"
- "בכתיבת ה"שלום", המפקד. אני מבקש להסביר, המפקד".
- "אתה לא מוכן לעשות את ה"למד"? אולי אדוני רוצה לעבור ל"מם"
הסופית? - לעג.
- "לא המפקד. לא למד, לא מם ולא שין. כלום. אני לא בעסק. יש לי
הסבר.." - התחלתי.
- "אתה לא תסביר שום דבר! אתה גמרת" - צרח - "אם אתה לא חוזר
ללמד, אתה תקבל ממני כזה זין!" - שאג והצביע על גבי טויטו
מפלוגה ב' - "אתה!, לך לצ'ופצ'יק של ה"למד" ותחליף את המיקרוב.
ואתה - פנה אלי - עוף לחדר ממ"ח, עמוד דום מול הדלת ותחכה לי".


טויטו שלח אלי מבט רצחני וצעד למקומו החדש.

זה כולה מסדר, אמר לי איתן, עזוב אותך משטויות. תעמוד כמו
כולנו, תעשה שמאל-ימין שמאל-ימין ותגמור את זה. למה אתה צריך
צרות. קיבינימט, אם לא בשבילך אז בשביל ההורים שלך. רד מזה, אז
נכתוב "שלום" בתרגילי הסדר. ת"סים תמיד עושים בטקסים כאלו וראש
הממשלה בא אז עושים לו כבוד..

אבל אני, מצטער, לא הבנתי למה. למה אנחנו צריכים במסגרת תרגילי
הסדר בטקס הסיום, לכתוב "שלום". אז יש שיחות שלום, ואפילו חתמו
כבר אחד עם ירדן. אז מה. ואם אני נגד התהליך שקורה עכשיו עם
הפלשתינאים. ואני לא נגד, לא בדיוק זאת אומרת. יכול להיות
שבאמת יצא משהו טוב מכל השיחות האלו ונגמור עם כל השטחים
המזויינים האלה ועם הבט"ש ברמאללה. יכול להיות. אבל נניח שאני
כן נגד, מה אז? אז למה אני צריך לכתוב את המילה "שלום"? ואל
תגידו לי שזו מילה כללית. לא מדברים על שלום בכללי שכולם בסך
הכל רוצים, אלא ב"שלום" ההוא, ה"שלום" שראש הממשלה עושה. יעני
מין מחווה לפעילות שלו בנושא ואיחולי הצלחה. רק ככה אפשר להבין
את זה. וזה לא כאילו שעברו צוער צוער ושאלו אם הוא מוכן למחווה
לראש הממשלה.. נעליים, אני כולה צוער מושתן, וצוער מושתן
שמעוניין לקבל את הסיכה שלו עוד 48 שעות, צריך לעשות מה
שאומרים לו ולא לעשות עניין, גם אם זה נוגד את כל מה שהוא
מאמין.

אז מה, נצעד כולנו מאות צוערים, שחצי מהם בטח מקללים תוך כדי
את ראש הממשלה שלכבודו כל הטקס, נכתוב את המילה "שלום", הקהל
יריע למרות שגם חצי ממנו יקלל תוך כדי את ראש הממשלה אבל לא
יהיה לא נעים כי "הילדים טרחו" אז הוא ימחא כף בכל זאת, וראש
הממשלה יהיה מרוצה עד הגג. כי הנה הוא בא לטקס סיום קורס
קצינים ולפתע הוא זוכה לתמיכה המונית כל כך ובלתי צפויה
לחלוטין מצד מאות צוערים ובני משפחותיהם. ממש אחלה.

אני כבר רואה אותו, את ראש הממשלה, חוזר ברכבו לכוון ירושלים,
מרים טלפון לשר החוץ ואומר לו: "שמע דוד, כרגע הייתי בטקס סיום
קורס קצינים בבה"ד 1, לא תאמין לאיזו אהדה זכיתי שם. אלפים
הריעו. אלפים. ואפילו כתבו לי את המילה "שלום" עם הצוערים. אתה
רואה? אמרתי לך שיש תמיכה ציבורית למהלכים שלי. סע לאוסלו
וגמור עניין!".

כך יצא שאני, במו רגלי הסרבניות, אביא להשלמת המהלך המדיני,
להזזת כוחות, לפינוי ההתנחלויות ולהקמת פלשתין. ובכלל לא
התכוונתי, אתם מבינים?

התקשרתי לאמא ואמרתי להם לא להגיע לטקס, ושכנראה הודחתי. באקט
נדיר מצידה היא הבינה שלא צריך להעיק עלי ברגע זה ובלי שאלות
אמרה לי - "לא חשוב מאמי, תספר לי בבית". יכולתי ממש לשמוע את
הדמעות צונחות על לחייה. הטלתי עליה את המשימה הכבדה להודיע
לאבא.