|
וכשתמתיני שם בשעה יעודה
בשמלתך הורודה
חלומך הכמוס הקסום
ילך ויקרב בגלימה אפורה
מעורפלת מאורו הדלוח של פנס הרחוב
הקול שחיכית לו תמיד
ילטף את שולייך ברכות ברכות
ומילים חמימות מיוחלות יחלחלו לתוכך...
אט את שוקעת לתוך דמדומייך
בנשימה קצובה מעומק ריאותייך
נפתחת, מתמסרת לטוב בחלומותייך
אך ליל אופל - לי הוא
וכששחר יפציע את נשמתך לנצח
מעורטלת משמלתך הורודה
וקפואה, תושיטי יד מדממת לחבק גלימה אפורה...
אויה, אויה, כיפה אדומה, ילדה אבודה |
|
|
בהתחלה לא היה
משהו מיוחד. סתם
הלכנו ברחובות,
הסתובבנו. אחרי
כמה זמן הוא רצה
לחזור הביתה,
אבל אני אמרתי
לו לא, היום זה
היום, היום אין
הביתה. לקחתי
אותו לגן מאיר,
לאחת הפינות
החשוכות, קשרתי
אותו לעץ,
הורדתי את
המכנסיים ועשיתי
לו מה שעשיתי.
אחר כך חזרנו
הביתה.
אחד, תל-אביבי,
מספר על טיול עם
הכלב |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.