-את הצלקת הזאת קיבלתי כשהחלקתי משובר הגלים לילה אחד, בגלל
שנרדמתי בישיבה. סיכון מקצועי של דייג מתחיל. חצי מהכפר התאספו
כדי למשות אותי מהמים.
מריו התמתח במיטה, מרים את זרועו בעייפות כדי לבחון בעצמו את
הצלקת ששאלתי אותו אודותיה. הסדין החליק מטה כשהוא התרומם
והסתובב אלי.
היה זה כבר לילה כשהוא נכנס במקרה לתא שלי  ברכבת, ומצב רוחי
היה קודר אף הוא. כיוון שבקושי הספקתי להחליף רכבות, לא נשארו
כרטיסים למכירה אלא כרטיסי המחלקה הראשונה היקרים, והלוקסוס
שנכפה עלי הפריע לי. האם יגיע יום, תהיתי בעגמומיות, בו יימצא
העולם ברווחה כלכלית כזו  שיישארו רק כרטיסים למקומות הזולים?
בנוסף קרון המסעדה היה סגור בלילה, ולא היה לי זמן לקנות אוכל
בתחנה. כשהתחיל הרעב להחשיך את עיניי, פתחתי באנחת צער את
המזוודה והוצאתי קופסת עוגיות ובקבוק יין. את שניהם קניתי
בחנות מזכרות, והם נועדו להיות מתנות יוקרתיות. האריזות
המהודרות, אשר נפתחו והושלו כרגע לעיני בלבד עוררו בי רחמים
עליהם ועליי. העוגיות היו עם קינמון וצימוקים, והיין היה מתוק
וניכר בו שהיוקרתיות שלו מסתכמת באריזה.
הנסיעות הארוכות לא מיטיבות איתי. אני מתרגלת אליהן מהר מדי.
בשלב מסוים תפיסת הזמן והמקום שלי משתבשת לחלוטין ונדמה לי כבר
שמסעי זה מהווה המשך ישיר ליציאת מצרים לכל הפחות. ההבנה הבאה
שנוחתת עלי היא שמאז יציאת מצרים ועד עכשיו לא עברתי אף את
מחצית הדרך, ואין לי שום סיבה לצפות לכך שהרכבת תגיע ליעד
כלשהו. קרון הרכבת, מושב המטוס, תא הספינה, אינם אלא חלק מעצמי
ומבשרי, ולא סביר שנפרד אי פעם. המחשבה היחידה שעודדה אותי,
בעודי לוגמת יין מזכרות מהודר, היא שלו עברתי את המרחקים
שעברתי בתקופה שלא היו בה אפילו רכבות, הייתי צריכה להיות
עכשיו בת 90 לפחות. התחבורה המודרנית משאירה אותי צעירה.
ואז דלת ההזזה של התא החליקה בחריקה צווחנית, ומאחוריה עמד
מריו, מזוודה קומפקטית  בידו, לבוש חליפה שנראתה לא כחליפת
עסקים אלא תלבושת אחידה של מכללה או מדים מסוג כלשהו. בתסרוקתו
המסודרת, פניו החלקים וחולצתו הלבנה המגוהצת הוא היה אחד
הטיפוסים הפחות מאיימים שאתה עלול להיתקל בהם ברכבת לילה.
-שלום, - אמר בחיוך. - האם כבר עברנו את הגבול?
משכתי בכתפיי. לא הייתי מודעת לקיומן של מדינות ריבוניות בחושך
שמחוץ לחלון שלי.
הוא התיישב מולי והניח את המזוודה. שפת גופו הצביעה בבירור על
כך שאינו מתכוון להעביר את הנסיעה בשתיקה מהורהרת או קריאה
בעיתון. גם לא בשינה, שכן בעיניו ניכרה ערנות בלתי יאה לחלוטין
לשעה כזו. לעומתו הרגשתי איך השנים שחסכה ממני התחבורה המהירה
שבות ונערמות עלי. הצעתי לו מן היין מתוך נימוס, והוא בתגובה
שלף מהמזוודה הקטנה צרור שהתגלה ככריך עם גבינה מלוחה, ממנו
הוא הושיט לי חצי. בעוד הטעם המלוח המסחרר נמס בפי, בחנתי את
פניו לראשונה בשמץ של ידידותיות. היה בו חן שנובע מהרמוניה
שלווה בין חלקי הפנים השונים, יותר מאשר מיופיו יוצא הדופן של
אחד מהם. עורו היה שחום במקצת, או רק נראה כך באפלולית התא,
ועיניו החומות גדולות ובהירות. הכל בו נראה גלוי ומלא חיים.
כשדיבר, לקולו היו איכויות של קפה תורכי מהביל, או שפשוט
התאוותי לקפה במידה כזו.
האמת היא שלא היה כל קשר בין כל סיפורי כפר הדייגים שלו
למציאות. בתחילת שיחתנו הוא הספיק לספר לי שהוא סטודנט לרפואה
ונצר לאיזו משפחה יהודית אמידה.  אני לא זוכרת בדיוק. משהו
שנשמע מבטיח בתור מודעת היכרות, אך מאכזב מעט בתור סיפור שאמור
להעביר שעות נסיעה ארוכות. הוא לפחות חש כך כנראה, ואמר:
-לא ממש מרתק, אני יודע. - כמתנצל על כך שאינו פושע מלחמה נמלט
בעל סטיות מגוונות.
-זה לא משנה - אמרתי לו באדיבות. - איתי אתה יכול להיות מה
שאתה רוצה.
המשפט הזה אולי נשמע יותר פלרטטני ממה שהתכוונתי, אך שיקף את
אמונתי הכנה: אין שום סיבה שאדם יהיה תקוע עם עצמו כמו אבן על
הצוואר, וודאי שלא למען אנשים שאינו מכיר. המנטרה המושמעת לפני
פגישות ראשונות וראיונות עבודה - "היה מה שאתה" מגוחכת בעיני.
אני אומרת "היה מה שאתה רוצה להיות".
מריו בכל אופן התחבר לרעיון הרבה מעבר לציפיותיי. רגע אחד נראה
מופתע ומהסס, אחר כך עבר על פניו ניצוץ של התלהבות, ואז עלה
עליהן חיוך נבוך: - טוב, אם כך... - הוא נשען לאחור, מרחיב את
חזהו:
-נולדתי בכפר דייגים קטן, המוקף מטעי בננות. אולי שמעת עליו...
- הוא ציין איזה שם ארוך שפרח מזיכרוני בגלל ההלם שבמעבר חד
כזה. בחירתו בכפר דייגים קטן לא רק שהייתה מקסימה בעיני לעומת
אופציות אחרות בהן עשוי היה לבחור, היא גם איכשהו שינתה את
דמותו היושבת לפני. תוך כדי שאנו לוגמים יין, והוא מספר לי על
צוקים המשקיפים על הים, סירות המתנדנדות על הגלים ברציף,
ורחובות חפים מאספלט  בהם מתרוצצים ילדים יחפים ושזופים, באורח
פלא  נעלמו מקטורנו ועניבתו, והותירו רק את החולצה אשר העמילן
כמו התנדף ממנה, יחד עם כפתוריה העליונים. ידו השזופה לפתע
פרעה את תסרוקתו השמרנית, ומתחת לבלורית השחורה שידרו עיניו
געגועים לילדותו השלווה באותו כפר בכנות קורעת לב.
הוא סיפר לי על טיפוסים שונים שליוו את חייו שם. על רופא הכפר
השמנמן, שהיה מגניב סוכריות לילדים שביקר בביתם, ומספר שבכוחן
להפוך אותם לבלתי נראים. על הפונדק שעמד מעל הים ממש ויום אחד
כלה מן העיר שבאה לכפר לירח דבש התאבדה בקפיצה ממרפסתו אל
הסלעים. הוא סיפר איך הפתיע אותו נחש כשנרדם במטע הבננות, ואיך
קפא במקומו שעה ארוכה עד שהנחש התרחק. סיפוריו לוו בתיאורים
מרהיבים של קרני שמש רדומות בכפותיהם הירוקות של עלי הבננה,
קריאות השחפים בסתיו וטבעות עשן העולות ממקטרתו של ראש הכפר
המטייל עם כלבו השחור בערב. ניחוח דגים הנצלים על גחלים אחרי
השקיעה מילא את התא הקטן ברכבת הדוהרת לקראת הבוקר.
בהיתי בו כמהופנטת. לא הסרתי עיניי משפתיו המלאות הממשיכות
לחייך תוך כדי דיבור, אצבעותיו המתעופפות במאמץ לתאר דברים
שהמילים נכשלות בהם, ועיניו המחפשות כל העת את השתתפותי במסע
הנוסטלגי הזה. לא רק שבהפלגה דמיונית זו נגע בדיוק בדברים
המרכיבים את הפנטזיות האוטופיות שלי, כשישב מולי בחזותו החדשה
כילד הפרא שתורבת בעל כורחו, הוא היה מושלם בעיני כאילו המצאתי
אותו בעצמי.
אישה לעולם אינה מתאהבת בגבר, אלא בסיפור שהיא עצמה טווה סביב
אותו גבר. גבר שיודע להתאים עצמו לסיפור שמלהיב את האישה
הספציפית הזו לא זקוק לשום יתרונות אחרים כדי לגרות את עניינה
בו. הבעיה היא שגברים מעדיפים להתקשט בדמות שנראית  להם עצמם
ככזו שאמורה למשוך נשים. הכרתי בחיי רק גבר אחד ששלט בכשרון
כזה, ואני הייתי אז רק ילדה. גבר זה, שהיה כבר לא צעיר, ולא
יפה במפגיע, היה מוקף נשים שאהבו אותו ונהנו מכל רגע שבילו
בחברתו, כי הוא נתן להן לחיות את הפנטזיה הספציפית שעורר בהן -
זו של הילד הנצחי והתמים, שאינו מסתגל לדרכי העולם ולכן זקוק
להן כדי שיגנו עליו.
אך מה שהיה מדהים במריו יותר מכל היה הרגש הכן בו סיפר לי את
סיפור חייו הדמיוני, כאילו בכך שהרשתי לו לשקר לי שחררתי אותו
מכבליו ושלחתיו לחופשי, לרוץ ברגליו היחפות בדרך היורדת אל הים
ולנשום בחזה מלא את האוויר המלוח. כאות תודה, נחוש היה בדעתו
לקחת אותי לשם.
-האמנם לא שמעת מעולם על הכפר שלנו? אנחנו מפורסמים בשעוני
הקוקייה המדויקים שמכינים אצלנו, הנמכרים בכל האזור.
שעוני קוקייה היו יותר ממה שיכולתי לשאת.
-כן, עניתי, וגם קולי נמלא תוגה - זה הכפר שנמצא דרומית
למקונדו, לא?
-בדיוק! - הוא הביט בעיניי כמופתע. - מקונדו היא העיר המרכזית
של האזור.
שקעתי לתוך מושבי. מקונדו, העיירה האגדית מספריו של גבריאל
גרסיה מרקס, הייתה מוטבעת בדמיוני כנקודה הגיאוגרפית המדויקת
בה נפגשים המציאות והחלום. לא ידעתי אם גם מריו מכיר את השם
מספרות, או סתם מנסה לרצות אותי.
-אתה בטוח,  - חייכתי חיוך רפה. - ראית אותה?
-כמובן, - ענה בלי להתלבט - הייתי צריך לעבור שם בדרכי לעיר
הגדולה. - הוא שתק לרגע ואז מיהר להוסיף, כמתחשב ברגשותיי -
כמובן שהרכבת לא עוברת במקונדו.
-כמובן - הנדתי בראשי. - רק זה היה חסר לנו, שהרכבת תגיע גם
לשם.
אחר כך שתקנו זמן מה. ההרגשה המוזרה שהשרתה עליי השיחה, ואור
הבוקר המתחיל להתפשט מעבר לחלון עוררו אותי לחלוטין. נזכרתי
פתאום לשאול אותו אם גם הוא יורד בתחנה הבאה, והוא ענה בחיוב,
והוסיף שיישאר ללון באותה עיר וימשיך בנסיעה בבוקר הבא. לי
לעומת זאת היו שעות ספורות בלבד עד הרכבת הבאה. טוב, אמרתי
לעצמי, כדאי שיהיה להם  איזה מלון סמוך לתחנת רכבת.
היה ברור לי שאשכב אתו עוד לפני שהרחקנו עד מקונדו. פשוט לא
היה לנו זמן בשביל משהו אחר. החיים המהירים מעמידים את היחסים
בין בני האדם בפרספקטיבה חדשה של זמן. לוקח לך כשבוע להגיע עם
מישהו להיכרות שטחית של "שלום - שלום". לוקח לך כמה ימים על
מנת להתיידד איתו. לילה אחד של שתיה בכדי לגלות לו את כל
סודותיך הכמוסים. ורק כשעה בשביל לשכב איתו. ואם כבר מדברים על
כך, זה לוקח  כמה שניות ספורות לברוא יחדיו חיים חדשים.

בתחנה שלנו ירד גשם. גשם קיצי עיקש. רצנו ברחוב האפור לקראת
בניין שהשלט "אכסניה " התנוסס מעליו. מריו הניף את מזוודתי
בידו האחת, ובשניה תפס את ידי, כחושש שאסחף עם זרמי המים. אני
נשאתי את מזוודתו הקטנה, מצליחה רק בקושי להביט סביבי. כמה
אפור הביא האדם לעולם, שצבע זה כל כך לא אופייני לא. כל כך מעט
אפור יש  בטבע - הרהרתי. מספיק להביט באחד כמו מריו. מריו, מים
זולגים משיערו אל פניו, נשף כדי להרחיקם מפיו, כמו תוך כדי
שחיה. כשנכנסנו אל האכסניה הנחתי לו להזמין לעצמו חדר, כשאני
נמנעת מלהציץ במסמכיו שהציג בפני פקיד הקבלה.
בתוך החדר, לא הרגשתי נוח להאיץ בו, למרות שזמני היה מוגבל. אך
מריו, בלי לחכות להזמנה, מיהר להוריד את חולצתו וייבש בה את
השיער, חושף גוף נאה וחזק, אם כי לא שרירי מדי, שכן אחרי הכל
לא בא מכפר של חוטבי עצים. נראינו כפליטי ספינה. גם אני נפרדתי
בשמחה מבגדיי הרטובים, וייבשתי את שיערי קלות כדי לא להרטיב את
המיטה. המזרון היה קשה וגושי, ובעודי כורכת את זרועותיי סביב
גופו החם של מריו, השתעשעתי בלדמיין אותנו עושים אהבה במטע
הבננות, כשטיפות הגשם מרצדות על פני העלים הרחבים מעלינו,
והאדמה הקשה, הרטובה, הולמת בגבי פעם אחר פעם. המטע הקיף אותנו
בשתיקה, על כל נחשיו המתפתלים. בתנועותיו של מריו לא הייתה שום
פראות, אלא מין התעמקות שלווה של רקדן מיומן שכבר אינו סופר
צעדים, אלא רק שומע את המוסיקה.
לאחר מכן ניכרה העייפות אפילו במריו הנמרץ. כששכבנו במיטה
מקשיבים לגשם, הוא דיבר פחות, וללא תנועות ידיים. אני לעומת
זאת התאמצתי לא להירדם, שכן נשארה לי פחות משעה עד הרכבת.
כשהתרוממתי על צדי, הבחנתי לראשונה בשרוך שהיה כרוך סביב
צווארו. משכתי בו וגיליתי תליון עגול וכהה.
-זה מטבע. - הסביר מריו בפיהוק. - זה מנהג של האזור שלנו. הוא
הוטבע בשנה שבה נולדתי. אני לא מבריק אותו מספיק ולכן הוא
משחיר כל הזמן.
הנחתי למטבע והתכרבלתי בסדין, נכנעת לעייפות. מריו הושיט את
ידו והניחה בכבדות על מותני.
-עוד לא אמרת לי מה את היית רוצה להיות. - לחש. הרהרתי לרגע
ועניתי: "כרגע לא הייתי משנה שום דבר". כמה קל לגלות אדיבות
כלפי אנשים שייצאו מחיינו בעוד שעה.
התעוררתי בבהלה ונוכחתי שנשאר לי כרבע שעה עד צאת הרכבת. מריו
ישן עם גבו אלי ולא הערתי אותו. לבשתי במהירות בגדים יבשים,
אספתי את הרטובים לשקית, נתתי מבט אחרון בפניו השלווים ויצאתי
את האכסניה בריצה.
שוב לא נותרו מקומות אלא במחלקה הראשונה. שוב ישבתי לבדי בתא,
ונזכרתי שלא הספקתי לקנות אוכל. אלא שבחוץ פסק הגשם, וכשהחלה
הרכבת לנוע מלאו חלונותיה ירוק של שדות רטובים הזוהרים בשמש.
פתחתי את המזוודה כדי להוציא את הארנק וללכת לקרון המסעדה.
מבטי נפל על בקבוק היין הריק כמעט מאתמול, ולבי ניתר בהפתעה.
סביב צוואר הבקבוק האלגנטי היה קשור התליון של מריו, זה עם
המטבע. מועקה החלה להתפשט בחזי, למרות שכשהסרתי את התליון, הוא
לא הרגיש כחפץ זר. כיצד יכול היה להיפרד בקלות כזו ממשהו שענד
כל חייו? לא מתאים לו לנהוג בזלזול בעברו, אם הוא מוקיר אותו
כל כך. ניסיתי להרגיע את עצמי בכך שזה בודאי חלק מן האשליה:
אולי מריו קנה את התליון הזה לפני שבוע בדרכו לאוניברסיטה, או
לחילופין קיבל במתנה ממישהי כמה תחנות צפונה. בכל זאת, המשכתי
לשפשף את המטבע בעצבנות באצבעותיי, עד שנוכחתי שהוא משנה מעט
את צבעו. אז הוצעתי מטפחת והתחלתי לנקות אותו במתכוון. כעבור
כחצי שעה גיליתי במרכז המטבע ציור של ספק דג ספק ציפור,
ובהמשך, כשקרן שמש עזה במיוחד פגעה בחלוני, יכולתי לראות לאורה
את הכתובת המקיפה את הציור:      
"Macondo, 1979".