היו אלה חמישה ימים של מחנה הקיץ.
היא כל-כך התרגשה  לקראת המחנה, כיוון שאהבה מאוד את הטבע ואת
המבנים שבנו.
וכך חלפו הימים עד שהגיע יום המחנה.

ה-20.7.2004, השעה היא 6:30 בבוקר. כולם כבר נמצאים בשבט, היא
מגיעה, מחליפה עם כולם חוויות, מדברים על מה שיהיה במחנה, מי
יהיה באוהל עם מי, כל הדברים האלו... בקיצור, החלטות של הרגע
האחרון.

אחרי נסיעה של שש שעות הגיעו ליער ציפורי, המקום שבו מתקיים
המחנה...
הכל היה מושלם בשבילה. היא וחברותיה הקימו אוהל וסידרו את
התיקים. במהלך היום-יומיים הראשונים הם בנו מתקן לשקי שינה,
חדר הלבשה מחצובות ואפילו מתלה כביסה. המחנה נראה ממש כמו
בית.

ביום הרביעי היא הלכה לשירותים הכימים והמסריחים. היא היתה
לבד. ושם הוא חיכה לה, הסיוט הגדול ביותר שלה!
בחור מגודל שתפס אותה סתם את פיה ולקח אותה איתו.
לאחר כמה דקות הליכה החל להוריד את בגדיו ובגדיה.
היא הייתה מבוהלת ולא ידעה מה לעשות, היא לא רצתה שיבצע עליה
את זממו.
היא החלה בוכה והתחננה שיניח לה לנפשה ושלא יגע בה.
בגלל בכיה החליט לשחרר אותה, כיוון שזה הוריד לו את כל הדחף
המיני.
היא ברחה משם כל עוד נפשה בה וכאשר הגיעה בחזרה לאוהלים החלה
לבכות.
איש לא ידע מהי הסיבה שנערה כה יפה, בסך הכל בת 13, בוכה.

ביום האחרון בנסיעתה הביתה ישבה ליד ידידה הטוב ביותר.
הוא שאל אותה מדוע בכתה.
היא לא יכלה לשמור זאת יותר והחליטה שלו היא תספר, בכל זאת לא
היה אחד אחר שיבין אותה יותר.

לאחר שסיפרה לו את המקרה המזעזע הוא אסף אותה אל חיקו וחיבק
אותה חזק חזק.

היום ה- 20.7.2013  יום הנישואים שלהם.
ותמיד אחרי חמישה ימים, בשעת ערב מוקדמת, הם יוצאים החוצה אל
הטבע, אפילו לחצר, ומתחבקים חזק חזק, ואף פעם לא מעלים זכרונות
לגבי אותו יום איום ונורא שחוותה.

4.7.04