כעבור חצי שנה לערך. התהפכו היוצרות, ואת יקירתי התקשרת אליי
לסלולארי. השעה הייתה שתיים לפנות בוקר, אני הייתי בקיבוץ אפק
בקורס ללימודיי סלסה. הייתי עם בת זוגתי ועם חבר ובת זוגתו. את
ביקשת להיפגש מייד, אמרת שאת נימצאת סמוך למרכז חורב, וישובה
על המדרכה ממול, את הוספת ואמרת לי כי לא תזוזי משם, עד אשר
אגיע. רציתי לסרב לך, רציתי להכאיב לך מעט. אך ליבי, ביחד עם
רגשותיו המעורבים, ציווה לי להיפגש איתך. ניפרדתי מבת זוגתי
ומחברי, ונחפזתי לעבר מכוניתי. עברתי על המהירות המותרת,
ומיהרתי לראות את פניי המלאך - שטן שלך. הגעתי למרכז חורב. את
היית ישובה על ספסל הסמוך לכביש. יצאתי לקראתך וקראתי בשמך,
זקפת קומתך לעומתי ומיהרתי לנשקך על לחייך. נכנסנו למכונית,
וביקשת שאסע לכיוון חוף הים. הבטתי בפנייך, והזוהר שתמיד כיכב
על פנייך לא היה שם, את היית חיוורת. פנייך היו קודרים, ועיניך
כבו ונפקחו, כל כמה שניות. קיוותי שאולי את עייפה, או שמא שתית
לשוכרה, אך ניחוח האלכוהול לא עלה באפי. הגענו לחוף דדו,
ופסענו לעבר הטיילת. הזמנתי אותך לשבת במסעדה הסמוכה. אך את
סירבת וביקשת להתרחק מההמון. התישבנו על ספסל הבטון רחוק
מאנשים. ושאלתי אותך מה קרה. ואת התחלת לשפוך את מר ליבך
לפניי. סיפרת לי כי אותו איש עסקים שהכרת - זה שבגללו את נטשת
אותי - הפך אותך לשיפחה (ואני ניזכרתי מייד, בשיפחה מרונה
היפה). ועוד סיפרת, כי את מטפלת בשלושת ילדיו מנישואיו
הקודמים, ואת אסירה בביתו, וכמעט שהוא אינו מתיר לך מרחב חיים.
רחמיי ניכמרו עלייך, אני מביט בפנייך ואני רואה רק עצב. איפה
חיוכך השובה לב, איפה ציחקוקייך שהיו מנת חלקך בכל שיחה, אוי
כמה חבל, את נותרת שבר כלי יקירתי, אזרתי אומץ ושאלתי אותך אים
את משתמשת בסמים כלשהם, תסלחי לי על המילה המכוערת הזאת. "אך
את נראית לי כמו נרקומנית," אמרתי. את הבטת בפניי ואמרת. "מה
פתאום, אני לא כזאת ,השתמשתי בכדורי הרגעה, אני בתקופה קשה,
והכדורים משאירים אותי יציבה." סיכמה. חשבתי בליבי על איזה
יציבות את מדברת. על כל פנים, חשדתי שחבריך גרם לך לפתח תלות
בו על יידי שימוש בסם כל שהוא. זו הייתה רק השערה מצידי, על
סמך מה שסיפרת לי. חלפו כשעתיים תמימות. ויצאנו את החוף.
ביקשתי לדעת לאן אנווט את מכוניתי. ואת אמרת כי אינך רוצה
לחזור לביתו של בן זוגך. הצעתי לך לבוא איתי ליחידת דיור קטנה,
השייכת לאחותי בדרך הים ואת הסכמת. נכנסנו בחסות הדממה אל תוך
הדירה הקטנה ומיהרתי להציע את המיטה. את ביקשת לצנן את גופך
מלחות הים המלוחה ונחפזת לעבר המקלחת. כעבור שתיי דקות לערך,
את יצאת את המיקלחת עירומה לחלוטין. גופך המחוטב ניגלה לעיניי,
ונישאר כמעט כמו שהכרתיו, למעט שני סימנים כחולים, שקישטו את
ירכיך הימנית. עכשיו גם הבנתי כי בן זוגך מכה אותך. מיהרתי
לעבר חדר המקלחת, וציננתי אף אני את גופי. יצאתי לקראתך, ואת
היית שרועה על המיטה במלוא חיטובייך, ודומה כי השתוקקת שאדע
אותך. הצטרפתי אלייך למיטה, והרגשתי שאת זרה לי. אילצתי את ידי
ללטף את שערך השחור גלי, אך היא חזרה לאחור כלעומת שבאה. לא
יכולתי לגעת בך, גם לא חשקתי בך. לרגע הבנתי שכישופך אינו פועל
עליי יותר. הבוקר עלה, ואני לא עצמתי עין. את לעומתי, הצלחת
לנמנם משהוא. קמנו מהמיטה והתחלנו להתלבש. שטפנו את פנינו,
ומיהרנו לצאת את יחידת הדיור הקטנה, שלא הייתה מאובזרת בערכה
להכנת קפה, או תה. נכנסנו למכוניתי, ואת ביקשת כי אסיע אותך
למרכז חורב, לבית חברתך. את אמרת כי עלייך לדבר איתה, בנוגע
לעבודה. כחלוף דקות אחדות, מרחק של כשלוש מאות מטרים לערך לפני
מרכז חורב, ביקשת שאעצור את מכוניתי, עצרתי את המכונית בצד
ימין של הכביש. הבטת בפניי, ואני נישקתי ללחייך האחת בקרירות,
יצאת את המכונית והתחלת שועטת במעלה הרחוב. בתוך תוכי, ידעתי
כי  אינך הולכת לבית חברתך. הייתי משוכנע כי כעת את בדרכך
לביתו של בן זוגך העריץ.