ידעתי שאסור לי. פשוט ידעתי.
ואמרתי לכל החברות שלי ובעיקר לעצמי, שאסור לי להתאהב בו.
אני זוכרת, שיום אחד, כשהבנתי שאני מתאהבת, ממש בכיתי. ידעתי,
שזה מה שיקרה ובכיתי כבר מראש.
אולי בגלל זה אני כמעט שלא בוכה עכשיו, נגמרו לי כל הדמעות.
וכל הזמן אני מרגישה תקועה, נחנקת.

אני לא יכולה לנשום.
וזה כואב נורא.
בכל הגוף.
והלב מרגיש כאילו מישהו לקח אותו ומוחץ אותו ומרסק אותו כל
הזמן.

זאת מן תחושה תמידית של כאב.
כשיש רגעים שזה פחות ורגעים שזה יותר.
וכשזה פחות זה עדיין כואב, אבל לפחות אפשר להסתיר.
אבל לפעמים כשזה מתחיל להיות ממש קשה ואני לא יכולה לנשום הלב
דופק במהירות ובחוזק כזה, בשביל לחזור לנשום, בשביל לדחוק את
זה שוב כמה שיותר פנימה, הוא נלחם. וזה כ"כ כואב...

מה אני אעשה?!
כל פעם שנדמה לי שזהו, הכל חוזר אלי כאילו בכוונה. כאילו הוא
יודע וצוחק. וכ"כ לא אכפת לו ממני כבר. וזה כ"כ פוגע. הוא בטח
בקושי זוכר את השם שלי...

אייל... השם הזה הוא כמו סרטן בשבילי.
שיואו זה כואב... נורא...
בא לי לבכות אבל גם זה לא יוצא,
נמאס לי לבכות בגללו, עוד כשהיינו ביחד.

אייל... מה לא הייתי נותנת בשביל להיות איתך שוב...
אבל אין סיכוי, לא אכפת לך בכלל...
אתה בקושי זוכר מי אני ואני עדיין תקועה עליך.

למה אני מחכה? למה אני לא מסוגלת להמשיך הלאה??