איש קטן. קטן ושמן. שמן ומזיע. מזיע ומעשן. כתמי הזיעה מופיעים
על חולצתו. הסיגריה שנמצאת בפה שלו דרך קבע מעלה עשן. תמיד. כל
מראהו דוחה ומגעיל. זה הבוס שלי. כל היום צועק. יום אחד הוא
ייחנק מהעניבה שלו. אני ארים את היד, והעניבה שלו תתעטף מסביב
לצווארו ותחנוק אותו, עד שהוא ימות. ינפח את נשמתו ויפול עם
הפנים לרצפה.
מנקה. אני מנקה. אני קם כל בוקר, שם את החליפה השחורה, את
העניבה, את הסמיילי הגדול על הפנים שלי, ויוצא לעבודה. בעבודה
אני מנקה. מנקה אחרי מהנדסי מכוניות מצליחים, הם אולי מבריקים
במה שהם עושים אבל אין להם זמן להיות נקיים. בשביל זה יש אותי.
אני צריך להתלבש כמוהם, כי לא ייתכן שלמשרד מכובד כמו זה יבוא
מישהו לבוש רגיל, כמו מישהו מהרחוב. אני צריך לחייך, כי מחקרים
הוכיחו שאם אתה מחייך כשאתה עובד אתה מגביר את התפוקה גם שלך
וגם של מי שעובד איתך. אז מה שאני לא רוצה לחייך. אף אחד לא
מבקש ממני להיות מאושר. רק לעקם את הפה שלי בשני צידיו.
אתם נורא מוצלחים, כולכם, אבל אתם לא שותקים אף פעם. כל היום
דיבורים. לי זה נשמע כמו רעש שקופים מפיקים. סתם סדרת צלילים
חסרי משמעות. תקראו את זה כל עוד אתם יכולים. תקראו את זה
בחליפות המחוייטות ובעניבות שלכם. תקראו ותצחקו. תקראו
ותתעלמו. רק חכו שאני ארים את ידי.
אם לא הייתי מנקה אולי הייתי סופר. הייתי כותב ספר ארוך על
מצוקת איש העסקים מן המעמד הבינוני בחברה המודרנית,
הקפיטליסטית, שנרמס מדי יום ע"י הממסד ששודד ממנו את זכויותיו.
הייתי כותב. ואתם הייתם קוראים ומזדהים. ואני הייתי מתעשר
מאנשים כמוכם שקונים את הספר ואומרים שזה בדיוק הם, הם הרי
הרבה יותר מוכשרים ממה שהם עושים. אני ארוויח מהטמטום שלכם.
אתם הרי לא מוכשרים בכלום. חבורת מסכנים חסרי תועלת שכמוכם.
אתם לא שווים אגורה יותר ממה שאתם מקבלים. אני מנקה את
השירותים שלכם, ואני יכול לעשות דברים שאתם לא תחלמו עליהם
אפילו. אם אני לא הייתי מנקה, אז אולי הייתי גיבור על. כמו
באטמן או סופרמן שמצילים את העולם ועוד חוזרים בזמן להשכיב את
הבחורה הכי יפה בעיר. אבל אני לא רוצה, יש לי כבר עבודה. עבודה
חשובה. הרי שר האוצר אמר שאני בורג קטן במערכת הגדולה שמניעה
את כל הכלכלה שלנו. בלעדיי הכל היה מתפרק. אבל אני לא רוצה
שתדעו את השם שלי. אני רק רוצה שתעזבו אותי בשקט. אני מתגעגע
לשקט. ואתם לא נותנים לי להיזכר בו.
אני מנקה. מנקה זה כל מה שהם יכלו למצוא לי. אין לי את
הכישורים המתאימים לעשות יותר, ככה הם אמרו. מה הם מבינים, הרי
אם לא הייתי מנקה, אולי הייתי רוצח סדרתי. הייתי נכנס לבתים של
אנשים ומרוקן בהם מחסניות. ככה הייתי נוקם בעולם שלא גילה את
הכשרון שלי. כשהשוטרים יתפסו אותי, הם לא יכלו לעשות לי כלום.
אני הקורבן פה. אתם הפושעים. אתם הפכתם אותי לזה. תשלמו את
המחיר. זאת לא אשמתי. זאת החברה השוביניסטית והגזענית. אתם
הרוצחים, לא אני. אני אגיד את זה ואף אחד לא יוכל לעשות לי
כלום. אך אחד לא יעז להתווכח.
אתם תשאלו אותי איך אני ישן? איך אני יכול לישון בלילה? ואני
אענה שלפעמים על הצד ולפעמים על הגב. ואף אחד לא יצחק. ואיזה
פוליטיקאי חוצפן יגיד שלא ייתכן שאני אצא בלי עונש על מה
שעשיתי. שזאת עוד דוגמה להדרדרות המערכת המשפטית. אבל הוא
יסתום את הפה. אני ארים את היד והוא ימות. ימות וישתוק. ואתם
תשלחו אותי לשיקום, אבל אף אחד לא רוצה לדבר עם רוצח מטורף
ושפל. ואז יהיה לי שקט סוף סוף. אבל אני כבר מנקה.
אף אחד לא כותב אותי. אני כותב את עצמי. אז אל תנסו להבין. אל
תנסו לעזור ואל תנסו להבין. אל תנסו לנתח אותי ואל תהפכו אותי
למטפורה על החיים במאה ה- 21. אני לא ביקורת חברתית שלכם. לא
לכל דבר יש מסר. לא כל אחד יכול להיות פרנץ קפקא.
אז תמשיכו לעבוד. תמשיכו לקבל את המשכורת שלכם פעם בחודש.
תמשיכו לקרוא ספר פעם בשנה ולהרגיש שאתם נורא חכמים. תמשיכו
לנחש מי אני. תמשיכו למצוא את המשמעות הפנימית שלי, ולהרגיש
שאתם אמנותיים ומבינים בזה.
אני אפור. כ"כ אפור ושגרתי. אני אפור ומכוער. מכוער ממש כמוכם.
אם רק הייתם רואים. אם רק הייתם יודעים כמה אנחנו אפורים. כמה
אנחנו קטנים. כמה אני בדיוק כמוכם. כולנו חסרי תועלת. כולנו
טיפשים. כולנו מגעילים ואלימים. אבל אני שותק. אני לפחות שותק.
אתם מדברים בלי סוף. מי נתן לכם את הזכות? מי נתן לכם את הזכות
לעשות רעש בכלל?
אני מנקה אחריכם. אני מתחבא מאחורי החיוך שלי. אני סותר את
עצמי רק כדי לבלבל אתכם. אני ממלא אתכם בפילוסופיה בגרוש עד
שאתם לא שמים לב אליי. אל תאמינו למילה שאני אומר. רק תשתקו.
אני אשתיק אתכם.
אני מרים את היד וכולכם מתים. במילא לא אהבתי אתכם יותר מדי אף
פעם. הרצפה מתלמאת בגוויות. ושקט. אנשים מתים לא מרעישים.
אנשים מתים לא מדברים. אם רק הייתם שותקים לא הייתי צריך לעשות
את זה. אבל לא הייתה לי ברירה. אני לא יכול ברעש הזה. אני לא
אשם. אתם אשמים.
סופרמן פורץ לבניין. מביט בגוויות. מביט בי. אומר לי שהוא תפס
אותי עוד פעם. טוב שהוא לא איחר את המועד, הוא אומר. אני לא
טורח אפילו להגיד לו שזה לא הגיוני, הרי הוא כן איחר, כולם כבר
מתו. מה הטעם להתווכח איתו? הרי הוא בעצמו נכה על כיסא גלגלים.
אם זה הגיוני אז כנראה הוא באמת לא איחר.
אני כבר יודע מה יקרה. זה קורה כל פעם. אני לא יכול לנצח. אני
לא יכול להשתיק אתכם ולא אותו. סופרמן תופס אותי ומעיף אותי
דרך החלון של הבניין. הזכוכית מתנפצת ברעש אדיר. אני נופל
מאתיים קומות. אבל אני שורד את זה. אני תמיד שורד את זה. אני
לא יכול למות. אני לא יכול להשתיק אתכם. צריך שיהיה סרט המשך,
וצריך שיהיה בו רע. בשביל זה צריך אותי.
אתם לא עוקבים אחריי? אני לא אמור להיות מנקה במפעל מכוניות?
מה בכלל קורה כאן? אתם חושבים שאני מסר מבריק מוחבא בתוך
דימויים שונים על העולם. אתם חושבים יותר מדי. לא לכל דבר יש
מסר. לא לכל דבר יש משמעות. לא לכל דבר יש הגיון ספרותי פנימי.
אתם לא כאלה חכמים.
ועכשיו אני מנקה בבי"ס תיכון. למה ההסוואה שלי זה תמיד מנקה?
למה הכל אותו הדבר כל הזמן? למה הסרט לא נגמר כבר?
אל תתעמקו בי ואל תנסו להבין אותי. אין לכם סיכוי. אין לאף אחד
סיכוי. אבל בעצם תעשו מה שאתם רוצים בינתיים. תיכף אני ארים את
היד שלי.
הסיפור כבר הולך להיגמר, ועוד לא הבנתם. בגלל זה אני לא סופר.
אני יודע לכתוב רק על עצמי. אני לא יודע להיות כללי. אין לי
מסר. אבל לא צריך מסר, צריך רק להיראות כאילו יש לך אחד.
אני הולך להרים את היד שלי ואתם תהיו מתים. אתם אפילו לא תדעו
מאיפה זה בא לכם. אולי אם לא הייתם מנסים להבין הכל היה נמנע.
אבל הייתם כ"כ עסוקים בפטפוטים שלכם.
אתה פילוסופי רק כשאתה משועמם. לא לכל דבר יש מסר. לא כל גיבוב
מלים הוא סיפור. תקראו את זה שוב מאה פעם ואולי תנחשו מה זה
אומר. אבל אני מציע לכם לוותר. זה לא שאני מתוחכם מדי בשבילכם.
פשוט לא לכל דבר יש משמעות. אתם כ"כ מכוערים. אני עושה לעולם
טובה. הכל אתם לוקחים כ"כ ברצינות. אתם חושבים שאני כ"כ שונה.
רק בגלל מה שאני עושה. אתם חושבים שקשה לי לישון. אם לא הייתם
כ"כ מכוערים אולי הייתי מחבב אתכם על הכוונות הטובות שלכם. אתם
חושבים שכל מה שאני אומר זה באמת חשוב. אם הייתם מבינים אולי
הייתם חיים.
ועכשיו תשתקו ותמותו בשקט. ואל תנסו להבין למה. פשוט תשתקו.