אני יושב בזולה שלי, מחזיק את הג'וינט.
מריח, מחכה... לאט-לאט, לא ממהר... ואז אני מקרב את חתיכת גן
העדן הזאת לפה...
שואף... שאיפה ארוכה... מכניס לריאות... ומרחיק את הג'וינט.
אני מחכה לסוטול שיבוא, כמו תמיד.
מחכה להיי המצופה, שבו אני מרגיש שמח ואני צוחק ולא אכפת מכל
החרא שיש מסביב.
הכל בעזרת גז הצחוק היקר שלי...
פתאום הוא מגיע... ואני מרגיש את הכל טוב ויפה.
אבל זה לא מחזיק פתאום אני מרגיש עצבני ואני לא מבין מה קורה
לי...
אני צועק פתאום, "תרגיע נבלה!!!" לא יודע אל מי אבל אני בטוח,
שמי שצריך לשמוע את זה מקשיב... כן מישהו מקשיב לי עכשיו, בוחן
אותי... "מי זה?! תזדהה!", אני שוב צועק, "תזדהה יא זבל...!"
לא יודע אל מי. בראש יש אי סדר והפה אומר מה שהוא רוצה...
מה קרה לסוטול הרגוע שלי? אני רוצה אותו בחזרה. "אני רוצה אותו
בחזרה...", אז כבר צרחתי.
ככה המחשבות שלי התנהלו באותו רגע.
פתאום... אמא שלי נכנסת עם הבעה מבוהלת כזאת, הפנים שלה נראו
לי ממש מוזרות, כאילו אני רואה אותה דרך אחת המראות האלו בלונה
פארק.
הפנים שלה הפחידו אותי... אז צרחתי עליה, שתעוף מהחדר שלי. היא
שאלה מה קרה לי ולמה צרחתי מקודם, אז אמרתי לה שכלום לא קרה
ושהיא והבנאדם הזה נו... זה שמקשיב לי כל הזמן ילכו מפה.
היא נתנה לי מבט מבולבל כזה, כאילו אני משוגע, אז צרחתי שוב
שתעוף והיא יצאה, שנייה אחרי שהיא התחילה לבכות.
אחרי זה אני לא זוכר יותר כלום.
ועכשיו אני שוכב במיטה מתחת לאלף שמיכות ואני מרגיש עייף אבל
הרבה יותר רגוע.
היה לי טריפ חרדה אני חושב... וזה היה הדבר הכי חזק, הכי
מוטרף, הכי... מפחיד שעברתי בחיים שלי.
אני בשום פנים ואופן לא רוצה לעבור דבר כזה שוב...
עכשיו כל מה שאני יכול לחשוב עליו זה איך גז הצחוק שלי הפך
להיות גז העצבים שלי.
נ.ב.
ועל איך ואיפה אני משיג את הג'וינט הבא.
מה לעשות מכור הייתי מכור נשארתי.
מה חשבתם שטריפ רע אחד ירחיק אותי? |