"סרטן." הוא בישר בפנים אדישות בעוד הוא מרים את גבותיו קלות.
לי? סרטן? משום מה התפיסה של המחלה נחה בתודעתי ברוגע. בי יש
סרטן. גולה קטנה ומזיקה. "אני קובע לך ניתוח לעוד שבוע".
הנהנתי בעוד אני בוהה בריצפה. חשבתי על איך הורי יגיבו, איך
אחותי תגיב, איך גלעד יגיב.. ניסיתי לדמות לעצמי את הסיטואציה
של העמידה מולם, ההסתכלות בעיניהם ואמירת המילים האלה.. זה
כואב מדי.. אבל צריך לעשות את זה. "יש... מה הסיכויים,
דוקטור..?" "אחד לארבע. אבל אפילו אם הניתוח יצליח נצטרך לטפל
בך בכימותר..." "יש אפשרות להימנע מכימותרפיה?" התפרצתי
לדבריו, "דווקא כן" הוא ענה "אבל תאלצי לעבור הקרנות..." "אני
יכולה לעמוד בזה".

הניתוח נקבע להיערך בבית החולים "אסף הרופא". הגעתי לשם בערב
שלפני הניתוח, כשהורי מלווים אותי. הפעם הראשונה שלי בבית
חולים כמטופלת... כמנותחת. ניסיתי לא לחשוב על הניתוח שיערך
בבוקר שלמחרת. כששעת הביקור הסתיימה נשקו לי הוריי, חיבקו אותי
חזק והלכו בעוד אמי דומעת ואבי מחבק אותה. ניסיתי להירדם.
בסופו של דבר הצלחתי, ונפלתי אל תוך שינה עמוקה ורגועה. חלמתי
על חיי, כמו בסרט ארוך שכל מה שרואים בו הם עצים ירוקים וכרי
דשא מזמינים. כל שעברתי חלף מול עיניי באיטיות. כל שהייתי רוצה
להיות, להשיג. הכל התנהל ברכות מענגת שלא רציתי לעזוב.

הבוקר שלמחרת. 8:00. אני מתעוררת ומוצאת זר פרחים כתומים
באגרטל לבן שעומד על השידה שעל יד מיטתי ואת גלעד שיושב יחד עם
הוריי ומתבונן בי, מחכה שאתעורר. "מה אתם עושים פה כל כך
מוקדם?" שאלתי בצחוק בעוד גלעד קירב את כיסאו אל מיטתי, מחייך,
ונושק על מצחי ברכות. הורי נשארו לשבת במקומם, מתבוננים בנו,
מחבקים אחד את השני. חייכתי אל גלעד. אהבתי את שלוותו, את
עיניו הירוקות-חומות שמהן נשקפת חוכמה. הוא לקח את ידו בידי
והתבונן בי, עדיין מחייך. "עוד קצת ותצאי מהמקום הזה. הכל
יעבור בשלום". "אני לא מפחדת." אמרתי לו. אני באמת לא יודעת
למה לא פחדתי. אולי בגלל שעצם נוכחותו הרגיעה אותי. אולי בגלל
שלא רציתי למות כל כך צעירה, לא רציתי לאבד עדיין את אחיזתי
מהעולם. וכך אני, במיטתי, וגלעד, בכיסאו, דיברנו כשעה על דברים
לא חשובים במיוחד בעוד הוריי יוצאים ונכנסים חלופות מהחדר.
לפתע הוא הסתכל עליי במבט רך, עדין, ונשק את שפתיי. "אני אוהב
אותך. אל תאבדי לי באמצע, את שומעת?" הנהנתי דומעת, בעודי
שולחת את ידי ללטף את לחיו שיבשה מדמעות.

נשימה.
עוד נשימה.
עוד נשימה.
חושך.
הדברים האחרונים שאני זוכרת לפני הניתוח הם אותי, שכובה על
מיטה המובלת לחדר הניתוח, משאף המורכב על פי ואפי, הרופאים
הרכונים מעליי בכיסוי שכיסה חצי מפניהם בלבן, אותי שואפת גז
שלא הדיף ריח נעים במיוחד, ואז ההירדמות. חושך. אני לא מרגישה
כלום. לא חושבת על כלום.
אני עודני ישנה את שנתי העמוקה ביותר שידעתי מעודי. כבר בחדר
ההתאוששות. אני מרגישה מישהו אוחז בידי, מלטף את שערי. פקחתי
את עיניי באיטיות. עברו שניות עד שראיתי בבהירות את הנוכח
בחדר. היה זה אבי. ניסיתי לומר לו משהו אך הוא הרגיע אותי.
"תנוחי" הוא אמר. הרגשתי את ראשי הכבד על הכר הרך, עצמתי את
עיני ושקעתי שוב בשינה.

לאחר כשעתיים בערך התעוררתי שוב, הפעם בסביבה שונה אך מוכרת
יותר. החלק שלי בחדר בית החולים. ראיתי את גלעד, הוריי, חברתי
ואחותי שהסתכלה עליי במבט מודאג. חייכתי אל כולם. "את מרגישה
טוב?" שאל אותי אבי. "כן" עניתי בחיוך "רק חתכו ממני נתך
פילה". הם צחקו.

בימים הבאים הייתי צמודה למיטתי. בכל יום התעוררתי כשריח חדש
של פרחים ממלא את נחיריי, בעוד גלעד רוכן אליי ונושק אל מצחי.
כעבור ארבעה ימים כבר הצלחתי ללכת בכוחות עצמי, אזרתי כוחות
מחודשים והרגשתי נפלא כמו שמזמן כבר לא הרגשתי. לפני השינה,
בכל לילה, הייתי מכריחה את עצמי לא להירדם ולשקוע במדיטציה
שזיככה את מוחי ואת נפשי. עטפתי את עצמי בהילה טהורה ונרדמתי.
כך ניהלתי את חיי בבית החולים במשך שבוע וחצי.

יום השחרור המאושר הגיע. הוריי לקחו אותי מבית החולים ונסענו
הביתה. כל כך שמחתי. סוף סוף אני ישובה במכונית, החלון פתוח
ואני לידו. משב רוח קריר ורענן של בוקר חולף על פני, מבדר את
שערי ומוסיף בי תקווה.
בבית השמחה הייתה גדולה. הוכנה ארוחה גדולה וכל קרובי לבבי
ישבו איתי אל השולחן, סעדו וצחקו. "אני אוהב אותך" לחש לי גלעד
באוזני, בשקט בשקט בעוד כל שאר הישובים המשיכו לצחוק ולדבר
בעודם מעבירים צלחות עמוסות בכל טוב אחד אל השני. ראיתי את
אחותי פוזלת לעבר כוסי המלאה, ואחר אליי, פתחה את פיה כרוצה
להגיד משהו אך מיד חזרה בה, חייכה והחזירה מבטה אל נתח
הברוקולי העסיסי שהיה תקוע במזלג שהחזיקה. היא ידעה שאני לא
אדם של נאומים. אני אדם של אלתורים, אבל לא של נאומים. אחרי
הארוחה המפוארת כולם קמו מהשולחן והלכו אל הסלון לעיין באלבומי
תמונות ולהקשיב לרדיו. גלעד ואני הלכנו אל חדרי ובו ישבנו
ודיברנו מחובקים, שעות על שעות.

היתרון שאחרי הארוחה, בשבילי, היה שלא אני הייתי צריכה לרחוץ
את הכלים...