אני זוכרת את היום שהיא נעלמה...
הלכנו קצת לטייל... יום שישי כזה מעפן...
חזרנו מבני עקיבא והיא ליוותה אותי...
הלכתי הביתה והיא שכחה אצלי את הפלאפון...
תמיד אותו דבר... אני חושבת שהיא נשארה שם להיות עם כולם
עד 12... היה לה יומולדת... גם כן יומולדת... תאריך עברי...
אחרי שהיא ליוותה אותי הלכתי הביתה, הייתי כל כך מעוצבנת עליה
שהיא סחבה אותי למקום הזה. תמיד היא סוחבת אותי לשם ותמיד
כמו מטומטמת אני באה לשם.
הלכתי לישון כי לא היה לי כוח כבר... סתם לקחתי משהו לאכול
ועליתי למעלה לישון.
בערך ב2:30 בלילה פתאום היה טלפון.
ההורים שלה התקשרו אליי.
הם כמעט התחרפנו מדאגה ושאלו איפה היא.
לא ידעתי מה להגיד להם... אני ב9 נטשתי את המקום המסריח שהיא
היתה בו.
הייתי קרועה מדאגה... יצאתי מהבית והלכתי לחפש אותה בעצמי...
הלכתי קצת ואז ראיתי אנשים מבני עקיבא, רצתי אליהם ושאלתי אותם
איפה היא... הם היו כאלה מעוותים ולא יודעים מהחיים שלהם...
אז המשכתי ללכת, ראיתי שזה חסר תקווה.
התחלתי לרוץ ובכיתי...
נזכרתי בכל הדברים שעשינו ביחד.
איך הלכנו לכל מני מקומות, אבל אף פעם זה לא היה מספיק.
תמיד היינו רבות על כל דבר, אבל אף פעם לא דיברנו יותר מחצי
שעה אחרי שרבנו, היא היתה חייבת להתקשר לבקש סליחה, או סתם
לבקש שאני אבקש סליחה.
עוד מעט היומולדת שלה - תאריך לועזי.
היא לא יכולה להעלם לפני זה, היא חייבת לחגוג.
היא כבר מתכננת את היומולדת הזה חודשים, מה לקנות, לאן ללכת,
את מי להזמין, היא כבר חירפנה את כולם שבועיים לפני.
היא לא יכולה להעלם ולהעיף את כל התוכניות לאוויר.
אני לא יכולה לחשוב שהיא לא היתה בעולם הזה, רק שהיא עדיין
חיה.
המשכתי לרוץ ואפילו לא שמתי לב, לא היה אכפת לי כמה רצתי.
בסוף הגעתי לאיזה רחוב חשוך כזה שמוביל לבאר הישנה.
בערך שם ליד ראיתי את הז'קט שלה...
התקרבתי קצת וראיתי אותה. היא היתה כולה קפואה, מלאה בדם שכבר
אי אפשר היה לדעת מאיפה הוא מגיע.
כל השפתיים שלה היו כחולות... לא חשבתי אפילו להודיע להורים
שלה,
הרמתי אותה וצילצלתי לבית חולים. למרות שהיה יום שישי הם באו,
רק בלי כל הסרנדות.
הם בדקו אותה... אחרי כמה דקות הרופא קם מזועזע. הוא לקח מין
בד כזה מוזר ולבן והניח עליה וכיסה לה גם את הראש.
צרחתי עליו שיוריד לה את זה מהראש כי היא לא תוכל לנשום...
למרות שהבנתי למה הוא שם עליה את זה.
ההורים שלה הגיעו לשם. הם ראו את זה. אמא שלה התעלפה ואבא שלה
הסתכל רק לרגע והתמוטט.
לא ידעתי מה קורה איתי באותו הרגע... רק הרגשתי מישהו קורא
לי.
צועק לי כאילו צעק לי מהשמיים.
באותו רגע התעוררתי. זה היה חלום.
ההורים שלי העירו אותי ואמרו לי שהיא הגיעה הביתה והכל בסדר.
הרגשתי שמחה כל כך. ידעתי שהיא תחזור הביתה...


למיכל...
יכול היה להיות גרוע יותר...