הערת הסופר - למען הסר ספק - סיפור זה אינו אוטוביוגרפי.

מוקדש לבן אדם שאני מאוד מעריך.
הלוואי שכל בעיותיך ייפתרו בבוא הזמן.  הלוואי שעד שאני אסיים
לכתוב את הסיפור, אתה תקרא אותו ותצחק.

1

"... אז בבקשה, תהיי חברה שלי!"

זאת הייתה השורה האחרונה בשיר שלי. כתבתי אותו עם ידיים
רועדות, מסתכל לצדדים, לחוץ מהמחשבה שמישהו יראה את השיר.
התרוממתי לרגע מהכיסא שעמד ליד המחשב. המחשב היה אחד מתוך רבים
שעמדו כולם בשורה, ורק הוא היה דלוק. היה שקט מאוד במשרד -
כולם כבר חזרו הביתה בארבע בלילה. האור העמום במשרד של חברת
ההיי-טק האיר את כל המחשבים שזמזמו בצורה קלילה. כל המחשבים
האחרים היו כבויים, רק שלי שונה מכולם ובודד. התמתחתי, בדקתי
שאין אף אחד בקירבה. לחצתי על שמירה של הקובץ. הסתכלתי לרגע על
השיר שכתבתי הרגע מתוך-תוכי. עמוק בפנים הייתה לי תחושה מעורבת
של גועל עצמי מרוב שהשיר היה מעורר רחמים, ומצד שני רוצה
לבכות, כי אני כבר בן 25 ומעולם לא הייתה לי חברה. הרגשות הלכו
ודעכו, הרגשתי שהשיר לקח חלק מתוכם, כאילו והם נשפכו לתוך
הגרוטאה הברזלית שנקראת מחשב. קמתי, יצאתי מהבניין, חזרתי
הביתה והלכתי לישון.

2

למחרת קמתי כמו בן-אדם חדש. האור של הבוקר אכן היה קסום בכך
שהוא תמיד היה משכיח ממני את כל הצרות שלי. התחלתי להתלבש
ושמתי לב שהטלויזיה הייתה דלוקה. בטלויזיה הראו את אותו הדבר,
בנות יפהפיות או זוגות מאושרים. אחח, איך הייתי שונא את כל
הזוגות המאושרים. אפילו יותר מאשר הבנות היפהפיות. כשהייתי
רואה אותם הייתי תמיד הורג אותם בראש, ושואל את עצמי למה אני
לא יכול להיות כזה. למרות ששנאתי לראות אותם, הייתי בכל זאת
מסתכל עליהם בכל פעם שהייתה לי הזדמנות. שונא אותם. לא, שונא
זה לא נכון. יותר מקנא. עברו בסך הכל כמה דקות מאז שהתעוררתי
וכבר נכנסתי לדיכאון.
שיט.
איך זה קורה לי תמיד?

3

בתחילת יום העבודה הבא הייתי עייף כאילו שאני אחרי יום עבודה.
הגעתי למשרד. איחרתי בכמה שעות, כרגיל. הבגדים שלי היו
מקומטים. כך גם הפנים שלי, היו מקומטים ביחד עם הבגדים. ידיים
שמוטות וחסרות כל כוח, בקושי נושם. נכנסתי והתיישבתי ליד המחשב
שלי, מדליק אותו. בינתיים מסתכל על כל האנשים האחרים שנמצאים
פה. איך החיים שלי עברו כל כך מהר ובלי שום תכלית? בצורה מאוד
זורמת וקלילה. סיימתי בקלות את בית הספר, אחריו את התיכון,
ובקלילות את הצבא. אחריו את האוניברסיטה. כמו כלום. כמו לחתוך
חמאה חמה עם סכין. אפילו בהצטיינות סיימתי את הלימודים שלי.
במקום שבו אחרים היו רואים מספרים ונוסחאות, הייתי רואה את
הפיתרון ומתפלא עד כמה שזה קל. צוחק בליבי על האנשים שלא
מצליחים. היכן שהיה צריך טיפה של יצירתיות וכתיבה, במקצועות
ההומניים, הייתי פשוט כותב, ותמיד פוגע בדיוק במה שצריך. מאה
במבחן בספרות, כמסתבר, לא הייתה נחלתם של מורים לספרות או של
אלוהים בלבד. בצבא תמיד עשיתי את מה שצריך, אף פעם לא בכיתי על
זה שזה קשה. אפילו שהיה קשה לפעמים. קורס קצינים מוקדם, צ'ופר
של קורס צניחה. הכל היה קטן עליי. באוניברסיטה לא הייתי משקיע
בגרוש ומוציא פרס הצטיינות.
ורק דבר אחד לא היה לי מעולם.
חברה.
בגיל 25.

4

בסוף יום העבודה, שוב התחלתי לשקוע במחשבות המרירות שלי שצפו
בתוך המוח שלי כמו פילפלים כבושים בתוך צנצנת. באתי מאוחר, אז
נשארתי עד מאוחר. שוב היה אותו המצב כמו אתמול. אני יושב כאן
לבד במשרד, הכל שקט ורק המחשבים מזמזמים. פתחתי את הקובץ הקטן
שהכיל את השיר שלי. שוב הידיים שלי התחילו לרעוד כשקראתי אותו.
האמת היא שהשיר שלי התחיל בצורה יפה כזו. היה לי כישרון להעביר
את התחושות שלי. אבל רק בכתב. השיר התחיל ממטאפורה שמדמה אותי
לכלב בודד. השיר התחיל חזק, אבל באמצע הוא פשוט נהיה מעורר
רחמים. אני חושב שאם מישהי הייתה קוראת את השיר שלי, היא הייתה
חושבת שאני יצור כל כך אומלל ומעורר רחמים, שאיתה כבר הייתי
מקלקל את הפוטנציאל לאהבה לכל החיים. השורה האחרונה הייתה השיא
של השיר. פה בעצם הרגשתי כזה גועל עצמי שרציתי להקיא. אבל בכל
זאת השיר שלי היה קטן, חמוד ויפה בצורתו שלו. הוא היה כמו
כלבלב קטן וחמוד. כלב קטן שאף בחורה לא הייתה רוצה בתור חבר...
כבר התחלתי לאסוף את איברי הגוף המגעילים שלי והתכוונתי ללכת
הביתה.
אז קיבלתי הודעה ב-ICQ.
מבחורה.

5

לבחורה היה כינוי מעניין - קראו לה SEA. בטח הייתם מצפים שזו
תהיה איזה בחורה שאני אכיר אותה, ואז בפרק הבא אנחנו נהיה זוג
מאושר. בטח ציפיתם שההודעה תכיל משהו בסגנון של "משעמם לי,
אולי נכיר?" אז זה בכלל לא היה ככה. הנוסח המלא של ההודעה מובא
לפניכם.
It's your lucky day!
If you have received this message, you might find the love
of your life.
Now you must send this message to at least 25 people, not
including me, and you will find the love of your life.
If you send this message to 10 people or less, you will be
screwed up, but only for the next 2 years.
If you send this message to no one at all, you will never, I
repeat, never, find the love of your life.

תמיד הייתי מתעלם מהודעות בסגנון זה. אבל עכשיו הייתי במצב כל
כך מוזר... עניתי לה בחזרה:
"היי, מה המצב?"

6

תוך שני משפטים השיחה מיצתה את עצמה. מאיפה אתה, מה עושה
בחיים... הרגשתי תחושה של פספוס. ואז... לא יודע מאיפה זה בא
לי. שאלתי אותה - "את רוצה לקרוא שיר שכתבתי?"
"אוקיי, למה לא" - היא ענתה.
שלחתי את השיר. עברו כמה שניות שבהן הספקתי לכרסם את
הציפורניים שלי. לא הייתי יכול להתאפק יותר.
"מה את חושבת על השיר?" - הקלדתי מהר מאוד ובעצבנות.
"אוקיי"
זאת הייתה התגובה הכי פחות צפויה שחשבתי שאני אקבל. למה היא
התכוונה? ניסיתי לנתח את התגובה שלה מכל צד אפשרי. אולי זה היה
"אוקיי" ארוך כזה, משהו בסגנון של "אתה חולה נפש". אולי זה היה
"אוקיי" תמים כזה ולא איכפתי. אולי זה היה "אוקיי" כי היא לא
קראה את השיר. ואולי... לא. לא יכול להיות.
"מה את חושבת על השאלה בסוף?" - דייקתי, כדי שלא יהיה ספק.
"כמו שאמרתי, אוקיי"
לא ידעתי מה בדיוק להגיד. מעכשיו יש לי חברה שאני לא יודע עליה
כלום. מעולם לא ראיתי אותה, מעולם לא שמעתי איך היא מדברת,
אפילו אין לי מושג איך האופי שלה מעוצב. אבל יש לי חברה!
"אני צריכה ללכת"
"רגע, מתי אני אראה אותך שוב?"
הפרח שלה ב ICQ הפך לאדום. מה שסימן על העובדה שהיא הלכה.
ואני נשארתי עם כל המחשבות שלי.
לבד.

7

עבר עליי שבוע מטורף. כל יום הייתי מדליק את ה-ICQ בצורה
אובססיבית, אורב לחברה שלי. כל כך רציתי שהיא תיכנס. בכל פעם
שה-ICQ השמיע צליל של דפיקה בדלת, הלב שלי דפק ביחד איתו,
והייתי מסתכל מי נכנס לרשימה. לא, זאת שוב לא היא.
בלילות הייתי חולם על בחורה יפהפיה כזו, קטנה, עם שתי צמות
וחיוך לבבי שמחבקת אותי ולוחשת לי מילים חמודות. מתעורר בבוקר,
קם, מקלל את עצמי. שוב מתמלא בתחושת גועל ורחמים עצמיים וחושב
מה היו אומרים האחרים אם הם היו יודעים עד כמה שאני אומלל.
הכרזתי על איזושהי בחורה באינטנרט בתור חברה. טירוף. שיגעון.
חולני ומעורר רחמים. מגעיל.
אחר כך התחלתי לחלום על משהו אחר לגמרי.
שוב התמונות של כלב קטן עלו לי בראש. כלב קטן וחמוד שמילל.
מתקרב לזוג רגליים נשיות יפיפיות ומתחיל ללקק אותם, במסירות
ובאהבה. רגל אחת מתקרבת לכלב. הכלב מקווה בכל נפשו שלפחות הרגל
תלטף אותו. הרגל בועטת בו. הכלב בוכה, מילל, רץ לפינה. אחרי
כמה דקות שוב חוזר.. כאילו ששום דבר לא קרה. רק רוצה שיאהבו
אותו בחזרה.
ככה עבר שבוע בדיוק. חזרתי מהעבודה, הדלקתי נר קטן. לכבוד
השבוע שלי ביחד עם SEA.

8

כל העניינים האלו התחילו להשפיע עליי. התחלתי להפסיק לעבוד
בעבודה. לא הייתי יכול להתרכז. עוד שבוע צריך להגיש את
הפרוייקט. אחרת...
למי איכפת?
שילכו להזדיין!
חוץ מזה כל העור שלי נהייה חיוור, הרגליים כאבו והיה לי חום
רוב הזמן. שמוליק ניגש אליי לפתע, בזמן שישבתי ליד המחשב.
שמוליק הוא ראש הצוות שלי. הוא ניסה להתעניין מה שלומי. במהלך
כל השיחה לא הסתכלתי עליו בכלל. רק בהיתי במסך של המחשב
וגמגמתי משהו מהצד מדי פעם. כל אידיוט ידע שזה לא צורה לדבר עם
הבוס שלך, במיוחד בחברה שבה הוא יכול לפטר אותך מייד. אבל היה
לי כל כך לא איכפת מזה. פשוט שמתי עליו זין. הוא דיבר הרבה על
זה שאנחנו חייבים להגיש את הפרוייקט בסוף השבוע, אם לא אז הלך
על כולנו. שאנחנו כולנו נהיה מובטלים, כולל שמוליק עצמו. בסוף
השיחה סיבבתי את הכיסא שלי, הרמתי את הראש והסתכלתי לתוך
העינים של שמוליק.
"שש...שמוליק?"
"מה?"
"יש לי חברה".
"מזל טוב", אמר שמוליק והלך.

9

בסוף היום, כשאיבדתי כבר כל תקווה, מחקתי את SEA  מהרשימה שלי.
אבל בכל זאת תיארתי לעצמי בראש בלי הפסקה, איך אני יושב ליד
המחשב ועובד ופתאום מגיעה הודעה מ-SEA. ייחלתי לרגע הזה כל כך.
תיארתי אותו בכל צורה אפשרית. חשבתי איזה שמח אני אהיה.
אחרי 3 ימים זה קרה. זה קרה בזמן שישבתי במשרד בלילה. היה צריך
לסיים את הפרוייקט לכן שמוליק החליט שכולנו חייבים להישאר עד
מאוחר. לעבוד 16 שעות ביום.
זו הייתה שוב הודעת שרשרת מסריחה. כשניסיתי לכתוב "מה נשמע"
היא לא ענתה ונעלמה. הייתי שבור לגמרי. הבאתי מכה בכל הכח
למקלדת. מה שהסב לרגע את תשומת ליבם של האנשים מסביב.
"לא הולך הפרוייקט, הא?" - שאל אחד מחברי לעבודה.
"כן... משהו כזה" - מלמלתי וכולם חזרו לעבוד.
אני רק הסתכלתי על השעון, מתי כבר אני אחזור הביתה.
חזרתי הביתה. הורדתי את המכנס, נכנסתי לאתר פורנו. תפסתי את
עצמי מאונן אחרי כמה דקות. רק לכמה שניות הרגשתי טוב. אחרי
שגמרתי הרגשתי שוב גועל. הסתכלתי על הנוזל החם והמגעיל שיצא
ממני והבנתי שכל החיים שלי זה כמו שפיך.
דביק, נמשך ומגעיל.

10

פיטרו אותי מהעבודה. בהתחלה אמרו שיפטרו את כל הצוות, אבל
פיטרו רק אותי. זה בגלל שכולם התלקקו למנהל המדור. אני לא.
באתי ואמרתי לו שכבר לא איכפת לי אם לעבוד או לא. לא בדיוק
במילים האלה, אבל הוא הבין את הכוונה. ישבתי בבית ובמקום לשלוח
את קורות החיים שלי למקומות עבודה אחרים, רק חיכיתי ש-SEA
תיכנס ל-ICQ. ימים שלמים, לא הייתי עושה כלום. אפילו לא משחק
במחשב. אפילו לא נכנס לאתרי פורנו. רק קורא קצת חדשות, מקשיב
למוזיקה ומחכה לרגע המיוחל. אבל הוא לא הגיע.
איך הצלחתי להידרדר כל כך מהר?
פתאום תפסתי את עצמי בראש והתחלתי לבכות ולצרוח. אלוהים
אדירים, בזמן שהתעסקתי בצורה כזו אובססיבית בחברה שלי כביכול,
פיטרו אותי מהעבודה! איך אנשים מידרדרים? כנראה שמספיק לרגע
אחד להפסיק לטפס למעלה על הר החיים כדי ליפול את כל הדרך
למטה...

11

לא מסורק, לא מגולח וגם לא התקלחתי חודש. ככה חזרתי לגור בדירה
של ההורים שלי כי נגמר לי הכסף ולא הייתי יכול לשלם שכר דירה
יותר. אפילו שהייתה לי כמות רצינית, בזבתי הכל. על מלא זבל
בעיקר, הכל חסר תועלת. הייתי מרגיש טוב רק באותו הרגע שהייתי
קונה ואז מייד זורק בבית בלי להשתמש. השיא היה כשקניתי מערכת
קולנוע ביתי, אבל לא ראיתי בה אף סרט. בנוסף לכך חלק ניכר
מהכסף התבזבז על אוכל. אכלתי כמו מטורף. מה שהיה הכי מגעיל
באכילה שלי זה שלא נהניתי ממנה בגרוש. אם הייתי פעם סתם "בעל
מבנה גוף רחב", עכשיו הייתי סתם שמן, בצורה גועלית.
הדבר הראשון ששמתי לה אליו בבית של ההורים שלי זה המראה.
הסתכלתי על עצמי ושמתי לב שבנוסף להכל אני מתחיל להקריח. אמא
שלי לא שאלה אותי הרבה שאלות. גם אבא שלי חס עליי. הם הבינו
שאני מעדיף לא לדבר עכשיו.

12

זרקתי את התיקים בסלון וחזרתי לחדר שלי. הוא לא השתנה הרבה.
המיטה הרכה... שהשתנתי עליה בגיל 7 ... חיוך עלה על פניי. הנה
הארון עם הספרים! הנה הספרים שקראתי כשהייתי קטן. הוצאתי אחד
מהם וראיתי סיפור על כמה כלבים חמודים. זה הייתה משפחה של
כלבים, אבא כלב, אמא כלב... התחלתי להיזכר בשמות של הכלבים. זה
היה הספר הכי אהוב עליי כשהייתי קטן. הוא תיאר מבחינתי את
האהבה איך שהיא צריכה להיות. אהבה שהיא פשוט באה עמוק עמוק
מתוכך. כשאתה לא רוצה שום תמורה, אתה רק רוצה בכל גופך לאהוב
את הבן אדם השני ולגרום לו להיות מאושר. בדיוק כמו כלב. לא כמו
חתול שמנצל אותך וגורם לעצמו להיות חמוד כשצריך. כמו משפחת
הכלבים בספר שכולם אהבו אחד את השני. כמו שאמא שלי אהבה אותי
תמיד. יכולה בכלל להיות אהבה כזאת מתישהו? כנראה שלא. אין דבר
כזה בחיים האמיתיים. אין אפילו שום דבר שמתקרב לזה.
לפחות לי לא היה.


13

עברו 13 שנים מאז. הספקתי מאז להתאשפז לחצי שנה בבית החולים
הפסיכיאטרי, ולצאת משם.
עכשיו יש לי חברה. בעצם היא כבר אישתי. אני אוהב אותה. היא גם
אוהבת אותי. אמנם אין לה שתי צמות, והיא בכלל לא כזאת יפה, אבל
היא אוהבת אותי. כמו כלבלב. כמו אמא שלי. כמו שתמיד רציתי. היא
לא יודעת את כל הסיפור על איך שהידרדרתי. היא אמרה שהיא גם לא
צריכה לדעת. כל כך אהבתי אותה באותו הרגע שהיא אמרה את זה! אז
ככה אני חי באושר עם אישתי ומצאתי לי עבודה חדשה.

ועדיין לפעמים אני חולם על ההודעה של SEA שתבוא, ומשאיר את
ה-ICQ דלוק....

ולפעמים מדליק את המחשב בלילה, בשקט בשקט, שאף אחד לא יראה,
שאישתי לא תתעורר וקורא מחדש את השיר שלי:

כמו כלב,
מסתובב,
ושורות אלו לך כותב.

כל בוקסר מכוער
ניגש תוך כדי קשקוש זנב,
ומתחיל עם כל בחורה
אך אני כלבלב
זהב
אז כמו עכשיו
מכולכן פוחד כמו מצרה

מעולם לא התנשקתי
בקושי התחבקתי
אז בבקשה הצילי אותי ממועקה זו

בבקשה תהיי חברה שלי!!!