[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








סיפור זה, כמו אלה שלפניו עוסק בדייריו של בניין אחד. כולם
קשורים וכל אחד מהם עומד בפני עצמו. ממש כמו הסיפורים.



-- סמי --
לראות את הגברת פיונה, בכניסה לבניין שלנו, זה לא נדיר. לראות
את הגברת פיונה בכניסה לבניין שלנו, רוכנת על ארבע על ריצפת
השביל המוביל לדלת הכללית, משמיעה קולות מוזרים, זה - כן
נדיר.
בהתחלה חשבתי שקרה לה משהו וכמעט רצתי לעזור לה לקום, בכל זאת
האישה הזאת יכולה להיות סבתא שלי, אבל בדיוק כשעמדתי לזנק,
הגברת פיונה סובבה את פניה אלי ונתנה בי מבט שפשוט ציווה עלי:
"אל תזוז. אפילו, אל תנשום".
אני לא באמת יודע איך היא עשתה את זה, אולי זה משהו שהיא למדה
כשהיא היתה פרטיזנית או משהו, אבל זה עבד. קפאתי במקומי, מחפש
את הסיבה לפקודה שניתנה ללא קול.
לאט לאט, הגברת פיונה סובבה את ראשה ממני לכיוון דלת הכניסה.
לקח לי כמה שניות להבחין בגוש פרוותי  גדול שנצמד אל הקיר
המוצל.
"פיס פיס פיס פיס פיס"... הגברת פיונה המשיכה ללחשש אל עבר
הצללים.
יללה חזקה של חתול עלתה אי שם לפנינו. יללה שאפילו לי, אדם שלא
מבין כלום בחתולים, היה ברור ממנה שהתכוונה להגיד "תפסיקי
להשמיע קולות מגוחכים, אני לא בא!"  
הגברת פיונה התייאשה. היא סימנה לי לבוא ולעזור לה להתרומם שוב
על רגליה.
כשהסדירה שוב את נשימתה, היא הרימה אלי עיניים זקנות ועצובות
ואמרה: "אני לא יודעת מה לעשות עם חתול זה. הוא לא רוצה יותר
לבוא". היא דיברה כאילו היא מדברת על ילד.

מי שלא מכיר את פיונה, יעצור בוודאי ויתמה למה הגברת המכובדת
ומוקפדת הזאת, לוקחת כל-כך קשה את יחסו של חתול. הגברת פיונה
ידועה בבניין שלנו גם כ"פיונה של החתולים". בכל יום היא יוצאת
עם שקית גדולה של אוכל ודואגת לגדוד שלם של חתולי רחוב שלא
יאלץ לחטט בפחים.
העירייה ניסתה כבר כמה פעמים להסביר לגברת פיונה שבמקום לעזור
היא רק מחמירה את מכת ההתרבות הבלתי נשלטת של חתולי הרחוב, אך
הגברת פיונה שכנראה הפנימה בגיל צעיר מאוד שלא משאירים אף אחד
מאחור, סירבה לראות את התמונה הגדולה וטענה שאלא אם כן יש
לעירייה פיתרון טוב יותר בדאגה לחתולים האלה, וכמובן לא על ידי
חיסולים, כי לחסל, זה גם הגרמנים עשו, זה הכי קל... אז היא
תמשיך לעשות את החלק שלה עד כמה שהיא תוכל.
משכתי בכתפיים. לא ידעתי מה להגיד לה. אם להגיד את האמת, זה לא
ריגש אותי במיוחד שהחתול לא רצה לבוא. הוא חתול. הוא יסתדר. לא
כל החתולים נותנים שילטפו אותם. למה שהחתול הזה ייתן? בכלל,
אני מניח שגם אני אם הייתי חתול, לא הייתי נותן לאף אחד לגעת
בי. אז מה, זה שאני נעים למגע אומר שהגוף שלי הפקרות?

הגברת פיונה הבחינה עד כמה אני לא מתרשם מן המצוקה שהיא נתונה
בה. היא החליטה שזה הזמן לשלוף כנגדי עוד מבט שאי אפשר לעמוד
כנגדו. היא הלכה על אחד הטעון במשמעות:  "אתה לא מבין שום
דבר".

משכתי שוב בכתפיי כדי לאותת לה שקרוב לוודאי שהיא צודקת
והתכוונתי כבר לפנות לעבר הכניסה לדירה שלי שנמצאת בצידו של
הבניין. תמיד ברכתי על כך שאם אני גר בקומת קרקע, לפחות יש לי
כניסה משלי שאינה משותפת לכל הדיירים של הבניין המטורף הזה.
אולי זה משהו שהוטבע בי מילדות, דחף בלי מוסבר של נימוס גרם לי
להסתובב שוב אל הגברת פיונה ולברכה ביום טוב. "אני מקווה שהכל
יסתדר עם החתול", הוספתי, ונעלמתי בדלת הדירה שלי.

אלוהים, כמה אני אוהב את הדירה הזאת. כמה חיפשתי לי דירת חדר
קטנה, עם כניסה נפרדת, שבה איש לא יטריד אותי עם "ועד בית" וכל
מני קשקושים. הולך בלי לתת דין וחשבון לאף אחד במדרגות. חוזר
בלי להיות חלק מהרכילות השכונתית.
מה לעשות? לא מתאים לי כל קטע ה"קרובים קרובים" הזה. חבורת
חסמב"ה הזאת של ציפי השמנה, פיני ההומו ופיונה של החתולים.
מצידי, שהיא וסילביו של היונים יאכלו אחד את השניה, שיוני
ימשיך לבגוד באלה עם דנה מכניסה ב' ושמיטל, הבת של מר גורי
תמשיך להזדיין עם המדריך ירי הזה שלה. שכולם יעשו מה שבראש
שלהם, כל עוד הם עוזבים אותי בשקט.
אפילו את הדירה שלי מבפנים סידרתי ככה שאם מישהו במקרה נקלע
אליה, לא יהיה לו איפה לשבת, אם יעלה בו לרגע הרעיון הזה.
אוף, סוף סוף מקלט. סוף סוף שקט.

אחר הצהריים של אותו יום התעוררתי מסיאסטה לקול יללות חוזרות
ונשנות מכיוון החלון שמעל המיטה שלי. אני רגיל לחתולי הרחוב
שאימצו את הפח הקרוב לחלון, חרף ניסיונותיה של פיונה לתרבת
אותם, אבל היללות האלה היו שונות.
הרמתי את העיניים וגיליתי צל גדול ואפל נח על אדן החלון מבחוץ.
הייתי בטוח שכאשר אפתח את החלון בהפתעה ייבהל ה"אורח" ויברח,
אבל ההפתעה היתה כולה שלי. החתול הזה היה הרבה יותר גדול מרוב
החתולים שראיתי. היתה לו פרווה עבה שכיסתה את כל גופו כמו
ריפוד לכרית שמנה. הוא היה שחור בחלקו העליון ועל ראשו, אך
בטנו היתה לבנה וצחה. הוא הביט בי מבלי להירתע והמשיך לילל.

אני באמת לא מבין גדול בחתולים וגם לא אוהב אותם באופן מיוחד,
אבל היה משהו בחתול הזה. הוא הביט ישר אל תוך עיניי בעיניי
הזכוכית הירוקות והגדולות שלו ואז בלי הזמנה, פשוט זינק אל תוך
החדר דרך הסורג והתיישב על המיטה שלי. שוב הוא הביט בי וילל.
זאת לא היתה יללה בכיינית או מיוחמת, אלא סוג שונה לחלוטין של
יללות. כאילו הוא מספר לי משהו.
נהדר, אורח לא רצוי, ועוד אחד שעושה רעש. משהו אמר לי ש"קישטה"
לא יסלק את החתול הזה מהבית. חתול. בכזה גודל הוא יכול להיות
כלב זאב. מה עושים כדי שהוא יפסיק את היללות האלה?
הוא בטח רעב. הלכתי למקרר והוצאתי קופסא של קוטג' שמחר התאריך
שלה גם ככה אמור לפוג. הסתכלתי על קוטר הקופסא והבנתי שפניו של
היצור הגדול והשעיר לא יכנסו בה. רוקנתי את הגבינה לתוך צלחת
שטוחה יותר.
הוא זינק לרצפה, התחכך ברגלי עם כל גופו ואז מיהר לעבר הצלחה
שהנחתי על ליד הדלת.
הוא לא אכל כמו חתולים אחרים, בולע בלי ללעוס מתוך לחץ שמישהו
אחר יבוא ויחטוף לו את האוכל שמצא. הוא ליקק בנחת תוך שהוא
מרים את ראשו מדי פעם לעברי מילל ומהמהם צלילים חתוליים.
אחרי שסיים את הארוחה, הוצאתי אותו דרך החלון שדרכו הוא נכנס.
הייתי בטוח שיסתלק לו לחפש מקורות מזון אחרים, אבל במקום זה,
שוב הוא זינק בכבדות אל המיטה שלי, שם הוא השתרע ונשכב לישון
בלי לחשוב על זה פעמים.
וזהו. ככה הוא אימץ אותי. זאת לגמרי לא היתה החלטה שלי. הדבר
היחיד שנותר לי לעשות הוא להחליט על שם. מוצרט. כן. הרי זה
חתול קלאסי. זה רק לכמה ימים, שכנעתי את עצמי. עד שהוא יתייאש
ממני וילך בעצמו... רואים עליו שהוא גדל בבית של מישהו ולא
ברחוב. מישהו השקיע בחתול הזה הרבה אהבה.
פתאום נפל לי האסימון. פיונה.

זה לא שפחדתי מגברת הברזל והקטיפה של הבניין, כמו מר גורי,
הבעלים, למשל... זה יותר... בדיוק אותו משהו שדחף אותי להיפרד
ממנה בנימוס בבוקר. כבוד. אני מניח שהרגשתי שאני חייב לה לפחות
את הידיעה שהחתול אצלי ולא ברחובות.

לקח לי כמה ימים להביא את ההחלטה שלי לידי ביצוע. במשך הזמן
הזה רציתי לראות אם מוצרט באמת יישאר אצלי או שסתם הוא למד
לחזר לפתחים כמו כל חתול רחוב אינטרסנט. השארתי לו את החלון
פתוח כאשר יצאתי מהבית, רק כדי לגלות שהוא ממתין לי יום יום על
הגגון ממש מול דלת הדירה שלי, מקדם אותי ביללות ברכה ומזנק
פנימה דרך הדלת כאשר אני פותח אותה. את הלילות הוא בילה על
המיטה לידי, ישן מכורבל בשמיכה הנוספת שתמיד מונחת על המיטה.

אני חייב לציין שזה מוזר. אני, כל החיים שלי התרגלתי לחיות
לבד. בן יחיד עם חדר משלי. אחר-כך עזבתי את ההורים ועברתי לגור
לבד לגמרי. בקושי רואה אותם פעם בחודש. בקושי מתקשר כדי לשאול
מה נשמע. אני יודע שאני לא טיפוס חברותי במיוחד, אבל ככה אני
מעדיף. לפחות ככה העדפתי עד שפגשתי את מוצרט.
פתאום מצאתי את עצמי מחכה לראות אותו בסוף יום עבודה. זה אפילו
קרה מהר מאוד. התרגלתי לריצה שלו אל המקרר ברגע שעברתי בדלת
הדירה,ליללות הבלתי פוסקות שלו, ניסיתי לפענח אותן, להבין...

מוצרט לא היה חתול רגיל כמו אלה שראיתי עד עכשיו. לא מעניינים
אותו שאר החתולים בשכונה. הוא לא עסוק בלריב איתם או בלהתערבב.
את רוב היום הוא מבלה בשינה על השטיח הקטן או על המיטה. הוא לא
רץ להתחנף אליך ולהתחכך בך כל הזמן. לא אוהב שמרימים אותו. הוא
לא סנוב, נותן שילטפו אותו, אבל לא אוהב יותר מידי קוצ'י
מוצ'י. אם משהו לא מוצא חן בעיניו, הוא אומר. ואם לא מבינים,
הוא נושך, לא מכאיב, אלא מן נשיכת אזהרה כזאת... כדי שתדע לא
להתעסק. אבל אולי הדבר שהכי אהבתי, היא העובדה שהוא למד
במהירות את השם החדש שלו ונענה כשקראתי לו.

ביום שישי החלטתי שהגיע הזמן. אחר שעות המנוחה של הצהריים
עליתי במדרגות לדירתה של הגברת פיונה, שבאופן טכני הייתה
ממוקמת בדיוק מעל הדירה שלי, שתי קומות למעלה.
מעבר לדלתה של פיונה עלה ריח פאי התפוחים המפורסם שלה שכל
הבניין דיבר עליו וכאשר היא פתחה לפני את הדלת כשעל פניה מבע
מופתע, התחזק הריח אפילו עוד יותר ותקף את כל חושי בצורה שכמעט
איבדתי את חוט המחשבה.

"ערב טוב, סמי", עזרה לי הגברת פיונה לשוב לעצמי.
"ערב טוב גברת פיונה", אמרתי בולע רוק שהצטבר בפי כנגד רצוני,
"אני מקווה שאני לא מפריע...."
הגברת פיונה נראתה מופתעת עוד יותר ומיד לאחר מכן היא סרקה
אותי במבטה מלמעלה למטה כמו מכונת רנטגן והרימה גבה סקרנית.
"לא מפריע. אתה רוצה להיכנס, סמי? בדיוק בזמן להצטרף לפרוסת
פאי תפוחים. עכשיו יצא מהתנור".
"תודה", אמרתי בהיסוס ונכנסתי לדירה הקטנה.

גברת פיונה הובילה אותי לסלון שהיה מרווח יותר מחדרון הכניסה,
ואני הופתעתי לגלות שם את פיני ההומו, יושב שקוע בספה רכה,
מחזיק על ברכיו חתלתול אדמוני קטנטן. מהמבט על פניו הבנתי שהוא
מופתע לראות אותי באותה המידה. בכל זאת הוא הצליח לחייך.
פיני ואני לא ממש מסתדרים, אם אפשר להגיד את זה בעדינות. אולי
אם הוא היה מקשיב לברברה סטרייסנד שלו קצת יותר בשקט זה היה
אפשרי, אבל לך ודבר עם בחור שטוען שאם לא שמים את הווליום על
מקסימום אי אפשר לדמיין שאתה נמצא עם ברברה בתיאטרון.

פיונה נכנסה עם מגש קטן ועליו צלחות, העוגה, כוסות וקנקן
לימונדה.
"נו, אני רואה שאתם כבר מכירים..." היא הוציאה אנחה והתיישבה
בכורסה שאי אפשר היה לפספס שהיא משכנה הקבוע בחדר. "רצית משהו
מיוחד, סמי?" היא פנתה אלי תוך שהיא פורסת את העוגה ומחלקת
אותה לצלחות.
"אמ... אני..." גמגמתי כמו תלמיד בית ספר שנתפס בלי שיעורי
בית.
היא נעצה בי מבט חודרני מצפה.
"אני", התחלתי שוב, אוסף את מחשבותיי, "אני רציתי לשאול, בקשר
לאותו יום עם החתול... ההוא במדרגות, זה שלא בא אליך... איך
הוא נראה"?
הגברת פיונה הניחה בידי צלחת ועליה פאי מהביל. היא לא מיהרה
לענות אלא לקחה נשימה עמוקה ואז אמרה: "הוא גדול. חתול גדול
כמו כרית. שחור ולבן", הרגשתי שאני עוצר נשימה, "קוראים לו
טוקסידו", המשיכה הגברת פיונה.
"טוקסידו?" שאלתי, יותר קונה זמן מאשר באמת משתומם על השם
הכל-כך מתאים לחתול.
"כן", זה היה פיני, "טוקסידו, כמו החליפה", הוא חייך לפיונה,
"אולי סמי לא ראה אף פעם טוקסידו". מניאק.
"דווקא ראיתי טוקסידו, פעם כשראיתי אותך ממלצר במסעדה ההיא,
אה... בעצם אתה לא מלצרת, היית פיקולו, נכון"? רוצה ככה, סבבה!
חייכתי חיוך ששמור במיוחד לישיבות מועצת תלמידים. "את צודקת
גברת פיונה. זה שם מאוד מתאים לחתול הזה".
היא הרימה אלי את עיניה בעניין. שחררתי אוויר שנכלא בראותי.
"הוא נמצא אצלי, בכמה ימים האחרונים. בהתחלה לא ידעתי אם הוא
באמת רוצה להישאר, אבל נתתי לו אוכל ו..." הגברת פיונה הרימה
יד ועצרה את שטף דיבורי המתנצל.
"טוקסידו אצלך כל הזמן הזה?" היא שאלה בטון שהיה מסוגל להקפיא
אפילו את הפאי שלה על הצלחת שלי.
"כן", הצלחתי להנהן, "אני לא... כלומר, הוא אימץ אותי... בערך,
הוא לא..."
פיונה לקחה נשימה משלה.
"אני קראתי לו מוצרט". הצלחתי להפליט וניסיתי לחייך. "כי הוא
חתול קלאסי כזה..."
היתה דממה של כמה רגעים. פיונה הסתכלה עלי, מגלה בי סודות
שהקג"ב לא היה מגלה. אך אז קרה דבר לא צפוי. הגברת פיונה
חייכה. זה היה חיוך של רווחה. חיוך של הקלה.
"אני שמחה שהוא מצא בית טוב", היא אמרה, "אתה נותן לו אוכל,
נכון?"
"כן, כן!" מיהרתי להגיד.

הגברת פיונה נשענה לאחור בכורסה שלה. "מאז שפרישמן כאן, הוא
פשוט לא מוכן יותר להיכנס הביתה". היא הביטה אל החתלתול האדמדם
שהתפנק על ברכיו של פיני שישב מרותק נוכח הדרמה הקטנה שהתרחשה
כאן.
"פיני מצא אותו ברחוב. אולי מישהו הרחיק אותו מאימא שלו. אולי
דרס אותה אוטומוביל", היא לקחה נשימה. "פיני, יש לו לב טוב.
אבל הוא לא ידע איך מטפלים בחתול קטן כזה. הוא הביא אותו אלי.
בדיוק בגיל שמצאתי את טוקסידו. גם הוא היה כזה קטן פעם..." היא
נשענה לאחור בכורסה שלה, "מכל החתולים ברחוב, רק טוקסידו גדל
איתי פה בבית. רבתי עם מר גורי הרבה על זה. הוא אמר שאני לא
צריכה להכניס זה חתול בדירה שלי. הוא אמר שלפי החוזה... ולפי
החוקים... אבל אני אמרתי שטוקסידו זה כמו בן שלי והוא גר איתי
וזהו זה".

פיני הרכין את ראשו אל החתלתול. פיונה הביטה אל פיני, "פרישמן
זה שם לא טוב לחתול", היא אמרה. "צריך שם כמו הנס, או דוכס או
משהו כזה".
החתלתול על פיני ילל בדרישה לתשומת לב. "אבל מצאתי אותו ברחוב
פרישמן, אז חשבתי שזה יהיה שם נחמד בשבילו. חוץ מזה, טי אס
אליוט אומר שלכל חתול יש שלושה שמות. יש את השם שכולם משתמשים
בו, יש את השם המיוחד שרק החתולים משתמשים בו ויש את השם
שמשתמש בו רק החתול שהשם הזה שייך לו. השם הסודי. רק החתול לבד
יודע אותו".
"פיני, מי אמר לך את כל זה"? לא יכולתי להסתיר את הסרקאזם.
האמת שעל הלשון ישב לי משפט ארסי מזה בהרבה, אך נמנעתי להגיד
אותו מפאת כבודה של הגברת פיונה.
"טי אס אליוט!" הוא העניק מבט שגרם לי להרגיש בור במיוחד
והוסיף, "זה שעל פי הכתבים שלו מבוסס המחזמר קאטס".
"מחזמר..." מלמלתי. "נו, זה מסביר למה אתה יודע את זה".

"אתה מבין, סמי", התערבה שוב גברת פיונה, "פרישמן הוא קטן מידי
בשביל להשאיר אותו לבד ופיני לא יודע איך מטפלים בו. אז לא
יכולתי להשאיר אותו בחוץ. טוקסידו... הוא כבר יודע לדאוג
לעצמו. זה עצוב לי שככה ילד עוזב את הבית, אבל אי אפשר זה
להכריח הוא להישאר. אולי יום אחד הוא יחזור..."
היא נאנחה שוב והרגשתי את הפאי עוצר לי בגרון. איך הם עושים את
זה?
"אני שמחה שהוא מצא בית טוב. אתה תטפל בו יפה. אני יודעת. והוא
יטפל בך".
חייכתי. החתול יטפל בי... מעניין למה היא התכוונה. בטח עוד
קשקוש של זקנים.

"תודה על הפאי, גברת פיונה", אמרתי, "השמועות לא עושות לו צדק.
הוא הרבה יותר טוב ממה שאנשים מצליחים לתאר".
היא התמלאה בגאווה מחויכת. פיני שלח אלי מבט ארסי ונענה על ידי
בקריצה.

"יש לי רק שאלה, אולי את תדעי: הוא כל הזמן מילל. הוא מיילל לא
כאילו הוא רעב או כאילו הוא סובל או מיוחם... הוא... אני לא
יודע..."
פיונה נעצרה רגע לחשוב ואז חייכה שוב. "הוא מדבר איתך". היא
אמרה.
"מדבר איתי"?
"כן". החיוך על פניה התרחב עוד יותר. "חתולים שגדלים עם אנשים,
הרבה פעמים לא מבינים שאנשים מדברים שפה אחרת. נראה להם
נורמאלי לבוא לדבר איתם על זה, על זה... אבל טוקסידו..." היא
עצרה לרגע, "טוקסידו לא מדבר עם כל אחד. זה חתול מדבר רק
איתי". היא שחררה אוויר, "עכשיו גם איתך. זה מחמאה גדולה. יופי
סמי. זה אומר שהוא באמת אוהב אותך".

אם הגברת פיונה נעלבה מזה שטוקסידו עזב אותה, זה הבליח על פניה
אולי לשניה בודדה. הגברת פיונה הבינה כנראה מה זה אגו של חתול.
צריך להיות אחד בשביל להבין אחד. אולי באמת, כמו חתולים, הגברת
פיונה תמיד נופלת גם היא על הרגלים.

היא הבחינה שהצלחת שלי ריקה ובלי שאבקש פנתה לחתוך לי פרוסה
נוספת. "אולי נשמע קצת מוסיקה"? היא פנתה אל פיני, "מה אתה
אומר פיניל'ה, תשים לנו משהו בפטפון? אולי קצת מוצרט"?






הסיפור הזה מוקדש לברודי (ז"ל)
http://www.geocities.com/v
amadeo/myx.jpg


הערה לגבי הסדר הכרונולוגי של סיפורי הבניין:
אני מודה שלקח לי קצת זמן לחזור לסיפורי הבניין.
הרשיתי לעצמי בסיפור הזה להחזיר את פיונה לחיים, פשוט כי הדמות
שלה נדרשה לי.
אם תרצו, הסיפור הזה התרחש לפני מותה ה"מתועד" בסיפור "לוויה".


מיקאל








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בשלושה דברים
נמדדת האישה:
בכיסה, מכנסה
וכוסה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/8/04 5:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקאל אמיר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה