בשניה אחת, קשר שבניתי תוך זמן מסוים מתפורר לי בין הידיים.
אני לא מצליחה לשלוט בזה, ופשוט הגרגרים שלו נופלים וסוחפים
איתם המון זיכרונות וכאב. זיכרונות מתוקים, שמהנשיקות עדיין
נשאר טעם בפה, מתוק אבל צורב. הנגיעות הקטנות, הפינוקים,
הביישנות, המבטים.
אני זוכרת את הכל. אבל למה זה לא יכול להמשיך? כל כך מהר...
פשוט הרסת את זה.
מעכת לי חודשיים של אושר. ידעתי שיהיה לזה סוף אבל לא כזה מהר.
לא איכפת לך מכלום, אתה.
אתה לא מתחשבן. מה איכפת להרוס אהבה... מה איכפת לבוא ולרסק לי
ככה את הלב? אני עוד בן-אדם מתוך מיליון ואולי יותר אנשים
שהיפלת אותי בגורל והחלטת שזהו, אני צריכה תקופה של סבל.
אז אני לא בוכה! אז מה? זה שאף אחד לא רואה זה לא אומר כלום!
אני בוכה בלב!
כבר הלב שלי לא יכול לבכות מרוב שכל כך ריסקת אותו. כמו שאמרתי
לו, החיים הם כמו רכבת הרים: קיימים עליות וירידות.
זו ירידה והתרסקות לקרקע.
אין תרופה לאהבה.
עדיין לא המציאו.
אז זהו, אסור להתאהב?
אתה מחליט. אתה בראת אותנו. אדם וחווה. סיפור אהבה קטן. שגם
אצלם היה סבל. כל מה שטוב מסתיים ברע. כי אין טוב בלי רע. או
בעצם ההיפך.
אתה אוהב לשחק בנו כמו בובות ברבי, אני לא מפלסטיק אתה
יודע...אני אנושית. אלוהים, תתקן לי את הרכבת-הרים, את החיים,
את הקשר שלי איתו. תחזיר את הרגעים של אושר.
אני לא מבינה למה אני מבקשת אם בכלל לא איכפת לך.
תפסיק, החיים הם לא הצגה, ואתה לא המפיק.
אני לא שחקנית, אני רק מאוהבת בו, קשה להבין, הכל משחק מילים,
הכל בסך הכל זה החיים.