זיהיתי אותה בזכות השיער, אותו מפל שיער מתנפנף מצד לצד
בעדינות עם כל צעד שהיא עושה. היא הלכה לאיטה, פוסעת אל מחוץ
לש"ג, נראית כאילו היא יוצאת מסתם יום בבית ולא מבסיס צבאי.
היא לבשה טרנינג שחור וחולצה כהה גזורה, כזאת שצמודה לגוף
בדיוק במידה שמספיקה כדי לראות שמתחת היא לא לובשת שום דבר.
היא נראתה בדיוק כמו שזכרתי אותה.
לא ראיתי אותה שנה, אולי אפילו יותר. גם לא דיברנו המון זמן -
היא לא מתקשרת לאנשים, או לפחות ככה היא אומרת. לפעמים אני
חושב שהיא מנסה להימנע ממשהו - אני רק לא יודע ממה.
היא לא השתנתה בכלל, אני אומר לעצמי בחיוך, זוכר כל פרט בה
במדויק מהתקופה שלפני הצבא, תקופה שבה לא עבר כמעט יום בלי
שראיתי אותה. יכולתי לראות אותה באופן ברור לחלוטין, יושבת יחד
איתי בבי"ס או סתם באיזה בית, לשמוע אותה צוחקת, להריח את
השיער שלה, לראות את העיניים שלה נעוצות בי במבט שמגיע ישר
פנימה.
כשהיא מתקרבת יותר אני רואה שטעיתי, היא כן השתנתה, היא רזה
הרבה יותר משהייתה, לא חשבתי שהיא יכולה להיראות קטנה יותר ממה
שזכרתי, היא גם אף פעם לא לבשה כל כך הרבה שחור בבת אחת, השחור
הזה גרם לשיער שלה להיראות יותר כהה ממה שהוא באמת.... השיער,
היא גזרה את השיער, הוא בקושי מגיע לה עכשיו לכתפיים.
כשנעמדה מולנו היא חייכה ללא מילה, מחבקת ומנשקת קודם כל את
הבנות. זה היה רעיון שלהן לבוא הנה - לבקר אותה בבסיס, אחת מהן
ראתה אותה במקרה בשבוע שעבר והחליטה שצריך לארגן מפגש איחוד של
כל החבר'ה, בסופו של דבר הגענו רק שלושה - שתיהן ואני. השאר
סגרו שבת, או לפחות ככה נראה לי - גם אני לא שומר מספיק על קשר
עם אנשים.
היא עזבה אותן ונעמדה מולי, אותו חצי חיוך מוכר על פניה כאילו
שום דבר לא השתנה. רק העיניים שלה בחנו אותי במבט קצת מהסס,
מבט שתוהה האם כל הזמן שעמד בינינו שינה את הכל. חיבקתי אותה
ונתתי לה נשיקה על הלחי. היא נראתה מופתעת, אף פעם לא עשיתי את
זה קודם.
"שנה", אמרתי לה והיא המשיכה לחייך. "זה המון זמן".
"נכון", היא הסכימה וקולה רך כמו שזכרתי. "זה המון זמן".

הבנות הושיבו אותנו. הדס, זו שארגנה את כל המפגש המשונה הזה,
השתלטה על השיחה, יהיה אפילו מדויק יותר לומר שהיא הייתה
השיחה. היא תמיד שמה את עצמה במרכז העניינים. רוית הוסיפה מפעם
לפעם הערה משלה, משלימה את הסיפורים של הדס בהערות ציניות. רק
היא - ישבה ושתקה, מחייכת. חשבתי על אותם הזמנים שהיו, משחזר
את השיחות, מנסה לשחזר את קולה מאותה תקופה - לראות אותה מדברת
וצוחקת כמו שרציתי לזכור. אבל בכל הזיכרונות שהצלחתי להעלות -
היא תמיד ישבה שם, מחייכת ושותקת.
"למה את כל כך שקטה?" פניתי אליה פתאום, קוטע את הדס באמצע
סיפור על איזה מישהו חדש שהכירה. להדס יש חבר - להדס תמיד יש
חבר, אבל גם תמיד יש לה סיפורים.
"אני לא שקטה", היא הביעה מחאה עדינה, וראיתי במבטה שהיא שוב
הייתה מופתעת. אולי מהעובדה ששמתי לב. "לפחות לא במכוון".
"אז תספרי משהו", הצעתי לנוכח מבטה המשתאה.
"כן, באמת - בכל זאת לא שמענו ממך המון זמן!" רוית והדס חיזקו
אותי.
לא נשאר לה הרבה ברירה, היא גלגלה את עיניה.
"אין הרבה מה לומר עליי", היא אמרה. "אתם יודעים איך זה - צבא
והכל".
"כן, אנחנו יודעים", אמרה רוית, "ובכל זאת?"
"ראיתי את חבר שלך שבוע שעבר", הדס התערבה.
היא עיוותה את פניה, "הוא כבר לא חבר שלי".
"נו - את יודעת למה אני מתכוונת".
"כן, שיהיה".
"מה - אתם לא בקשר? תמיד חשבתי ששניכם תהיו החברים הכי טובים,
גם אחרי הפרידה. תמיד הייתם כל כך חמודים יחד".
"מצטערת לאכזב - אנחנו לא בקשר, לא בחודשים האחרונים, לא
בכלל". קולה נעשה קצת שטוח והיא השפילה את המבט לאצבעותיה.
עקבתי אחרי מבטה, הציפורניים שלה היו ארוכות מאוד ונצבעו בסגול
כהה, גם הציפורניים ברגליים היו צבועות באותו צבע. זה היה חדש.
זה גם אומר שהיא כבר לא מנגנת, אי אפשר לנגן בגיטרה ולהחזיק
ציפורניים כל כך ארוכות.
קפצתי ממקומי וגרמתי לה להסתכל עליי בבהלה, מנסה להבין מה אני
מתכוון לעשות.
פתחתי את הדלת של האוטו. "יש לי כאן דיסק שתאהבי", אמרתי לה.
"גיטריסט חדש שמצאתי, אי אפשר להשיג את הדיסק הזה בארץ - קנו
לי אותו באיטליה!"
היא חייכה. "כל כך הרבה זמן", אמרה ולא הוסיפה, בעיקר כי הדס
עיקמה את האף, "שוב הזבל שלך?" אבל ההתנגדות לא הייתה נמרצת,
אפילו הדס ידעה שבמוזיקה שלי היא לא יכולה להתערב, במוזיקה
שלנו.
אז - בתקופת החופש שלנו - הכל היה מוזיקה. זה כל מה שעשינו
והרגשנו. לי ולשניים מהבנים הייתה להקה, הדס שמה עצמה כמנהלת
אומנותית שלנו. היינו יושבים בבי"ס או אחרי הלימודים כולנו
ביחד, מקשיבים למוזיקה - ומנגנים.
היא אהבה לנגן וניגנה כמעט בכל הזדמנות, למרות שהיא לא הסכימה
לנגן מולי. היא טענה שעצם העובדה שאני שם ומקשיב לה מלחיצה
אותה - כי אני טוב יותר. במשך הרבה זמן ניסיתי להתנגד, בעיקר
בגלל שרציתי לנגן יחד איתה - שתי גיטרות נשמעות תמיד טוב יותר
מאחת. אבל ללא הצלחה, אז פיתחתי שיטה להקשיב לה מבלי שהיא שמה
לב, זה היה טוב כמעט באותה מידה.
היא הייתה היחידה שהתחברה לאותו סגנון מוזיקה כמוני. היו אחרים
שהתחברו לחלק - כולנו אהבנו סגנון כזה או אחר של רוק כבד. אבל
היא הייתה היחידה מכולם שיכלה פשוט להקשיב לגיטריסט מוכשר
כשהבעת אושר טהור שפוכה על פניה. התגעגעתי לזה.
"בלי גיטרה?" היא שאלה בחיוך כשהדלקתי את המערכת במכונית,
מהמבט בעיניה היה נדמה לי שגם היא משחזרת במוחה את אותם זמנים
ישנים.
"הפעם לא", אמרתי, רואה באכזבה איך אותו מבט נעלם.

"זה הדיסק שרצית שאני אקנה לך כשאני טסה לארה"ב?" שאלה הדס,
הנהנתי.
"את נוסעת לארה"ב?" היא התעניינה.
"משתחררת עוד חודש וחצי", הדס אמרה בחיוך זוהר. "אני כבר לא
יכולה לחכות".
הדס התחילה לתאר את תכניות המסע של אחרי השחרור שלה, נסחפת
בדיבורים על התכניות הגרנדיוזיות שהיא עושה. בינתיים התחיל
סולו שממש אהבתי, קטע עם המון אנרגיה. תשומת הלב שלה התמקדה
מיידית במוזיקה, יכלתי לראות את זה לפני התנועה הבלתי נראית של
הראש, העיניים שנעשו פתאום פחות ממוקדות. ידעתי שהיא תאהב את
זה. אני עדיין מכיר אותה.
"אני לא מבינה איך אני מסתובבת עם אנשים מוזרים אפילו יותר
ממני", הדס אמרה לאוויר ברגע שהיא ראתה שאנחנו כבר לא מקשיבים.
לא היה לה טעם לספר רק לרוית על התכניות - רוית כבר שמעה הכל
יותר מפעם אחת. אחרי ניסיון לא מוצלח לתפוס את תשומת הלב שלנו
עם נשיפת אוויר קולנית למדי, הדס הושיטה יד לתיק של רוית ושלפה
משם סיגריות ומצית.
אני הייתי בהפסקה מסיגריות. החלטתי להפסיק לעשן כשגיליתי
שמתחיל להיות לי קשה לעלות במדרגות - שלא נדבר על לעשות את כל
הריצות והאימונים המפרכים שנדרשו ממני בצבא. וגם בגלל שהגעתי
למצב שהייתי מוכן לעשן אפילו נובלס. וזה כבר באמת סוג של
בעיה.
רוית והדס הדליקו סיגריה כל אחת, ורוית העבירה לי את הקופסא,
מופתעת מהעובדה שלא לקחתי אותה בעצמי. אני נלחמתי נגד עצמי
באומץ, ההחלטה שלי הייתה להפסיק למשך חצי שנה ועברו בקושי
שלושה חודשים, אני חייב להמשיך להחזיק מעמד.
"זה בסדר שגם אני אקח אחת?" היא שאלה, ורוית הושיטה לה את
הקופסא בהפתעה מוחלטת. הדס פערה עיניים ופה: "מה קרה לילדה
הטובה שהכרנו???"
רציתי להתנגד, נכון - היא אף פעם לא עישנה קודם. זאת אומרת -
היא כן לקחה שאכטה פה ושם ואפילו, ברגעי חוסר תשומת לב, הייתה
מדליקה סיגריה. לא הייתה לה התנגדות ממשית לסיגריות, היא פשוט
לא אהבה אותן יותר מדי.
"אני לא מעשנת", היא אמרה לפרוטוקול והדליקה את הסיגריה.
המבט שלי היה נעוץ בה, פתאום שמתי לב שאפילו כשהיא מעשנת היא
נראית שונה, אפילו את זה היא עושה בדרך מיוחדת ורגועה יותר מכל
אחד אחר שאני מכיר. כל כך רציתי סיגריה.
"אני בהפסקה", אמרתי, מקווה שהעובדה שאני אומר את זה בקול רם
תשכנע אותי להישאר ככה. הדס גיחכה. רוית התחילה לספר כמה היה
לה קשה להפסיק לפני חודשיים כשהיא ניסתה, והיא רק נשפה את העשן
החוצה והמשיכה להקשיב למוזיקה.

פתאום עלתה לי בזיכרון תמונה דומה - שלה - יושבת עם סיגריה
ביד, סיגריה שאני עישנתי ורק ביקשתי ממנה להחזיק לדקה בזמן
שאני מנגן איזה קטע קצת מסובך. אפילו לא ראיתי אותה מקרבת את
הסיגריה לפיה, הייתי כל כך מרוכז בנגינה, רק ראיתי את העשן
שיצא החוצה מלווה את המבט שלה שהיה נעוץ באצבעותיי שפרטו על
המיתרים.
שאלתי אותה פעם למה היא מסתכלת דווקא על האצבעות שלי כשאני
מנגן. "זה ברור", הדס ענתה במקומה, "אצבעות שפורטות על גיטרה
זה בין הדברים הכי סקסיים שיש". היא חייכה - לא נבוכה מהנאמר
אבל גם בהחלט לא מתכוונת לאשר או להכחיש. אני לא שאלתי יותר -
אז לא רציתי לדעת.

"עדיין יש לי בבית דיסק שלך", היא אמרה לי, מנערת אותי
מהזיכרונות, "משהו של בלוז - אולי גרי מור, אני כבר ממש לא
זוכרת".
גם אני לא זכרתי, אבל דווקא מצאה חן בעיני העובדה שמשהו שלי
היה אצלה כל הזמן הזה. ואז נזכרתי במשהו אחר.
"המפרט", אמרתי לה, "הוא עדיין אצלך?" רק אחרי שהשאלה יצאה
נוכחתי לדעת עד כמה אני מפחד מהתשובה. אבל היא חייכה חיוך רחב,
המבט שלה התערפל ואני ידעתי שהיא שמרה עליו. זה היה חשוב לה.

המפרט הזה היה מפרט רגיל לחלוטין - קטן, חצי קשה בצבע כחול
חצי-שקוף. נתתי לה אותו כשהיא נסעה לחו"ל קיץ אחד עם המשפחה.
בלילה שלפני הטיסה כולנו היינו אצלה בבית, הם כתבו לה מכתבי
טיסה, נתנו עצות והתנהגו כאילו היא נוסעת לשנים ולא לשבועיים.
אני לא רציתי להשתתף בכל ההתרגשות הזו, חשבתי שהם פשוט
מגזימים. למחרת, שעה לפני שהיא הייתה אמורה לצאת לשדה התעופה,
הגעתי אליה הביתה. "אני רוצה שזה יהיה איתך", אמרתי לה והושטתי
לה את המפרט. היא חייכה והבטיחה שהיא תיקח אותו איתה כל הזמן.
נרגעתי.
כשהיא חזרה, היא סיפרה לי איך בצרפת היא פגשה כמה נגני רחוב
והצטרפה אליהם לכמה זמן, "אם לא היה לי המפרט שלך לא הייתי
מצליחה לנגן כמו שצריך והייתי עושה בושות", היא צחקה.

היא כיבתה את הסיגריה, שואלת את הדס מה השעה. הסלולרי של רוית
צלצל בינתיים, מישהו מהצד השני של הקו ניסה לשכנע אותה לצאת
לאיזושהי מסיבה גדולה והיא ניסתה להסביר שהיא לא יכולה כי היא
נמצאת בשער של איזשהו בסיס צבאי עם חברה. אני קמתי כדי לעצור
את הדיסק, אם אני אמשיך ככה ייגמר לי המצבר.
כשחזרתי לשבת, היא הושיטה אליי יד. אצבעותיה נוגעות - מלטפות
את ראשי. השיער שלי היה מגולח כמעט לחלוטין ומגע ידה העביר בי
צמרמורת נעימה. לא יכלתי לזכור פעם שבה היא נגעה בי ככה.
"זה נעים", היא אמרה, "אבל אני חושבת שאני בכל זאת מתגעגעת
לשיער שלך".
פעם היה לי שיער ארוך, גידלתי אותו במשך שלוש שנים והוא בקושי
הגיע לי עד הכתפיים. גילחתי אותו ביום שלפני הגיוס. הדס גילחה
אותי - כל שאר החבר'ה באו כדי לראות ולהשמיע קולות מחאה על
האובדן. היא הייתה היחידה שלא הייתה שם, היא הייתה בעבודה, אבל
רציתי לשמוע אותה אז התקשרתי. כשהיא שמעה את הקול של מכונת
הגילוח היא התחילה לבכות.
"גם אני מתגעגע לשיער שלך", אמרתי, והיא גרמה לקצוות הקצרים
לקפץ מצד לצד כאילו הם מחייכים יחד איתה.
"לא הצלחתי לאסוף אותו", היא הסבירה, ואני נזכרתי בשעות שהייתי
מבלה בניסיונות לקלוע לה צמה מהשיער הארוך והרך הזה, היא אף
פעם לא אספה אותו. כשסוף סוף הייתי מצליח היא הייתה קמה, מנערת
את הראש בתנועה מלכותית ומעלימה בשניות כל זכר לצמה העילגת
שלי.
היא משכה את ידה חזרה ואני תפסתי אותה באמצע הדרך, מעביר את
האצבעות המחוספסות מנגינה ואימונים על הידיים הרכות שלה,
הציפורניים הארוכות והסגולות.
"איך את מצליחה לנגן עם אלו?" שאלתי באופן טיפשי למדי, והחיוך
שלה דעך.
"אני לא".

היא אחזה בידי והשתמשה במשקל שלי כדי למשוך את עצמה למצב
עמידה.
"את הולכת?" הדס שאלה, גם היא כמו רוית הייתה עכשיו באמצע שיחת
טלפון.
היא הנהנה ומלמלה משהו על זה שהיא בחוץ כבר יותר מדי זמן ויש
לה המון מה לעשות.
"עכשיו יום שישי בלילה! מה את כבר צריכה לעשות?" מחיתי, אבל
היא רק אמרה שתמיד יש מה לעשות.
היא חילקה להדס ורוית נשיקות באוויר, הן הבטיחו בחוסר תשומת לב
שישמרו על קשר. ואז, היא הסתכלה שוב עליי.
"תעזרי לי לקום" ביקשתי ממנה וכמעט הפלתי אותה כשמשכתי את עצמי
למעלה בעזרתה.
"את בכלל לא שוקלת", אמרתי לה, מחייך.
"ואתה שוקל יותר מדיי", היא ענתה, מבטה מתגרה.
"את רומזת שאני שמן?!" היא צחקה, כמו שתמיד צחקה כשאמרתי את
זה.
חיבקתי אותה והיא השתתקה, כאילו לא הייתה מוכנה לזה.
כשעזבתי אותה המבט בעיניה היה בלתי אפשרי לקריאה.

"לילה טוב", היא אמרה, מתרחקת צעד וחצי אחורה, גורמת לי להרגיש
שהיא פתאום צריכה מרחק, אני דווקא רציתי לצמצם אותו, להתקרב
אליה אפילו יותר.
"לילה טוב", אמרתי במקום זה, עייף מלנסות להבין.
"עוד חצי שנה?" קולה בקושי נשמע, אבל אני ידעתי מה היא אמרה.
"אולי שנה", אמרתי, יודע שיכולות לעבור גם 10 שנים עד הפעם
הבאה שאני אראה אותה. היא הסתובבה ונכנסה לבסיס. אותו גוף קטן
עטוף בשחור נראה לעוד כמה מטרים, עד שהיא פנתה מאחורי מבנה
כלשהו ונעלמה מן העין.

עמדתי והבטתי בחלל שנשאר אחריה למשך כמה שניות נוספות, זה כל
כך ריק פתאום.
"תיכנסו לאוטו", אמרתי להדס ורוית. כבר לא הייתה לי סיבה
להישאר שם.