וזה לא משנה עד כמה רע אתה מרגיש -
או איזה מחלה סוציאלית אתה מגדל בריאות המסורטנות ממילא שלך
אז אתה ממשיך ללכת, שומע רק את טום וויטס קורא לך
באלכו-קול המטורף שלו את החלומות העצובים של כל האנשים חסרי
הפנים
סיוטים אורבניים לתרבות שמתקרבת מהר מדי
אל הסוף של הכל
סוף שנות התשעים
מחזיק חזק את הספר של קרואק שעכשיו קנית ב- 6 דולר
מאיזה זקנה חצי עיוורת שיכולת לרמות אותה בכסף,
אבל אתה קונה ספר שירה מה שהופך את זה לקצת לא נעים -
"ושיהיה לך יום יפה, נראה שהולך לרדת גשם עוד מעט
כדאי שתמהר הבייתה לפני שירטב לך הספר"
היא אומרת בקול חסר שיניים במבטא הברוקלינאי שלה,
אני מחייך, אני כבר לא אתה, אני עכשיו אני -
שואו-ביז אני אומר לה ושותק לה טלוויזיונית מול עיני משקפי
השמש הכהות שלה
תומר מתחיל לעבוד עכשיו אז אולי יהיה סיכוי לקבל איזה קפה
בחינם
וזה לא שאין לי כסף, זה פשוט לא נעים להוציא כל כך הרבה
על חלום ניו-יורקי שאין לך מושג מה לעשות כשהוא מגיע
והוא תמיד מגיע, אפילו אם חיכית לו עשרים וחמש שנים
וצעקות הבירה עטופות בשקיות חומות, וכל מיני אנשים מציעים לי
בחצי פה
משהו לעשן, כי אתה הולך עם סיגריה,
ואני עכשיו אתה ואתה מה היית עושה במקומי
ממשיך ללכת עם ברכים מרוסקות מרוב בניינים גבוהים?
מרוב מילים נמוכות ומשומשות שכבר נמאס לך לחשוב,
ריח בושם של מישהי שמזכירה לי את ההיא מהספר שלי שם
בארץ מזכיר לי שזה עוד מעט שבוע שלא נגעתי במישהי
שהיא לא דיברה אלי, שכבה עירומה מקשיבה לשירה של טום
שבוקעת מהדיסקמן שיש בחדר שלה עם האור הכתום, הוילונות
הסגולים, הגשם בחוץ והכל...
אני עכשיו מת להיות אתה כי כבר אין לי כוח לזיכרון הזה,
ושוטרים בכחול עמוק דווקא עושים לי טוב
למרות שכולם כאן מתלוננים עליהם, ואני רק מבקר בעיר הזאת
אני לא בעיר הזאת, נושם את אדי הסאבווי שנמוגים אל תוך ההלאה
מותירים שובל חריף של מנועי פרצופים אדומים
המתרוצצים כמו העכברים על המסילות, של פרוזה ספונטנית רכבת אל
תוך המערה
ואין שום ניצוץ עד לתחנה הבאה -
"זה בסך הכל עשר דקות מאן, יו אולי יש לך רבע לקפה?" או
להירואין, או לעט בשביל לכתוב
אתו שירה על הירואין?
הייתי נותן הרבה יותר מרבע בשביל להיות עם ההיא מהבושם שעברה
או בעצם כל אחת שעוברת
והרבה עוברות ואוחזות בדילר שלהן בעיניים חצי עצומות
מדברות בטון שמתעקש על ההברה האחרונה של המילה האחרונה
במשפט הלפני אחרון שהן אמרו לפני שהבאז היה
"סום צ'יינג ססססססייייייררר?"
והן עצמו עצמן מחדש לעוד נצח של 10 דולר עד שישיגו אותו
בשדרה, הולך עם כובע משנות העשרים מעוך לגמרי, שמכסה על
החיוך הספציפי הזה שיש תמיד לסוחרי סמים
"אמריקה הולכת למות בנאדם, זה לא כתוב בשום מקום
והכל כאן בזול ממש בזול אמריקה הולכת למות
בנאד...."
צעקות עיוורים באמצע סיינט-מרקס, שנייה לפני
שאתה מגיע לזיוף הגדול, זיוף מכנסי העור, חנויות טראש
וטום וויטס הוא סתם עוד מוזיקה של זקנים מהאייטיז שקראו יותר
מדי
וילאם בורוז בחיים שלהם והספיקו כבר לעבור גמילה מסודרת
ועקשנית
בגיבוי המדורג חילופי שניים-עשר הצעדים של האפר-סייד
ופירסינג הוא רק עוד אמצעי להבליט את האינדיבדואל שבך
אבל יש כל כך הרבה כל כך הרבה ואתה מסתובב חופשי
(בינתיים)
רוצח תרבות-המונים מבוקש על אונס בתמונות שחור-לבן ליד
המגנטים
של הסאבווי, ליד שורות עסקי השעשועים של מטריות מתקפלות
בשלוש דולר וחצי ודוכני ספרים בכריכה רכה שמספרים לך שום דבר
עם קצת סקס קינקי באמצע וסוף שמותיר אותך
עם תחתונים רטובים מודבקים למכנסיים בסלוטייפ
של הזין שלך.
ובבתי הקפה תמיד ימלאו ת'ספל בפעם נוספת כי ככה
אתה נשאר עירני, ועירני קונה יותר רעב יותר יכול לחמצן את
השיער הנושר שלך אם בא לך וכך תשנה במשהו את ההסתכלות
המשעממת הזו אל תוך האלף העצוב ביותר בהיסטוריה
שעכשיו קונה קסדות פלסטיק במבצע כי זה הולך להיגמר.
אני עכשיו הכל חוץ ממך כי אתה קנית את זה ב- 6 דולר
אצל זקנה חצי-עיוורת והלוואי והיית מרמה אותה ונותן לה שלושה
"כי זה רק פאקינג שירה, ולמי יש כוח לקרוא את זה?"
לה זה עלה בטח 75 סנט ופחד מובנה משוטרים
שלא יעשו לה כלום כי היא מוכרת ספרים על סמים ולא את הדבר
שאתה מחפש -
הדבר שעוד מיליונים כמוך מצטערים על שארית חיים נוספת שהלכה
מתוכם ב- 10 דולר
ומיליון תחליפים שונים בבוקר של יום ראשון או כשיש משחק
כדורגל
ואף אחד לא עונה לביפר שלו ומגיעים לבר ומזמינים את הוויסקי
הזול ביותר שיש, זול יותר מהקפה שאתה שזה שלידך שותה
"פוסט-פאנק קופי דרינקר" - ככה קוראים לזה כאן
וכבר לא התגלחת ארבעה ימים וזה לא משפיע על האופי
בו אף אחד לא מסתכל עליך
ג'אנקיז מהגהנום לובשים מעילי תחליף עור חומים
ומחייכים חיוך מונגולואידי עייף-עצוב בפנים הרועדות שלהם
עם עוויתות בברכיים כמעט כמו שלי, רק להם עכשיו קצת יותר קשה
ללכת כי לא נותר מה לקנות בחלונות הראווה הלבושים
בסורגי מתכת אופנתיים
מעליהם שלטי 'גינס' כבויים וברזי בירות מסריחים עם זבובים
בקצה
"אז רצית לדבר איתי על איך זה להרגיש לבד" ניגשת אלי
ההיא שעברה עם הבושם, רק שעכשיו אני לא מריח כלום
כי חלומות נועדו להיות חסרי ריח, טעם, עשן וכל מיני דברים
היכולים להזכיר לך שמתישהו תתעורר בדיוק לאותה
מיטה שבתוכה נרדמת עם אותם כאבים עזובים ברגליים שלך
והחלון הזה שלא מראה שום נוף רק בניין ענק
שאפילו לא ניתן לצייר אותו על כרטיס הביקור שמישהו נתן
לך אתמול בבר -
אתמול בבר רציתי להיות אתה
זה נראה לי הרבה יותר קל לקרוא מאשר לספר על זה
רק לפעמים קורה שהבדידות הזאת לא עוזבת אותי לנפשי
כך שזה מעביר ת'זמן לקרוא ולא לעשות אותו, כמו לכתוב
"סלאם פואטרי" אל תוך מחברת שפתוחה מימין לשמאל -
טיק-טאק, כמו לירות במישהו שאתה לא מכיר או לפנטז
על איך זה יהיה לזיין את ההיא שהחבר הכי טוב שלך מאוהב
בה -
אז הייתי אתה, ולרגע כחול אחד כשהיה שיר ברדיו
הייתי אני וניסיתי להיות גם מה שתמיד רציתי
וכתבתי וניסיתי להמשיך לכתוב וזה עבר. אני עבר.
אני עכשיו משיכת אף לבנה של איזו דוגמנית בלימוזינה שעוברת
בחמישית בדרך ל- 42, מחפשת צרות, מחפשת פתרון זול ומהיר
לעולם הזוהר האימתני שניבט מחלונות עיני הזגוגית שלה
והנהג נוסע לאט כדי שלא ישפך לה בסיבובים ושלא תזבזב את הכסף
שעלה לה כל האין הזה שיש לה
חוצניות-חוץ-אורבנית בסרטים של סטודנטים רזים שמקבצים
דולר בשביל להשכיר איזה לופט מרוח פרקט לחזרות עם שחקני
אגו שאמורים לשחק משוררים מסוממים בכריכה רכה
שיימכרו על איזה דוכן של מוכרת חצי-עיוורת שאתה בטח תראה
כאן זרוקה בלילה, ישנה על ספרי הצלופן המהודקים שלה וחולמת
חלומות קפקא או בקט או סיוטי בורוז או סרטים שתויים-עצובים של
קרואק
ומישהו מרים את המתג שמעיר את העט הנרקוטית
של חלומותיך ולא ניתן לקרוא מה השלט אומר כי אתה עומד קרוב
מדי,
והכעס נופל מהחלון ושובר ת'מפרקת ואף אחד לא נעצר לבדוק
אם הוא באמת מת, הם רק עוברים מעליו, נזהרים לא להתלכלך
מהשנאה שנשפכת לו מגולגולת התקווה שלו - מבט של חלון ראווה
עם שלט ענקי - SALE - שמשתקף במשקפי השמש שלך לשנייה
מישהו שם לו את הסיגריה שלו לו ליד היד -
מטר מהמקום בו היה דוכן הספרים
שתי לסביות מחזיקות ידיים ומסתכלות קריר על החנויות
ממהרות כשהן מסתכלות על השעון הענק שתלוי מעל מנהטן
לרכבת האחרונה שאוגרת לתוכה את כל העצב שעוד נותר בעיר הזאת
כי צריך לשמור אותה נקייה למחר.
מישהו רזה מאוד על מכנסי עבודה כחולים וחולצה חומה הולך
ומבין האונות שלראשו ניתן לשמוע קברט עצוב בקול אלכוהול מרוסק
שמסריח מוויסקי, והוא הולך ומחפש אש להדליק את הסיגרייה שמצא
שם למעלה ב- 42.
14 October, 1998
Bedford Ave. Brooklyn
New York |
