הוא טיפס במעלה הצוק, ומצא אותה בדיוק איפה שחשב שתהיה. היא
ישבה דוממת, ברכיה מקופלות תחת ידיה, וסנטרה נח עליהן. היא
צפתה בים.
"הי." אמר בשקט. היא הרימה את מבטה אליו, לא לגמרי מופתעת
לראותו. היא שאפה ונשפה אוויר במין אנחה, והחזירה את סנטרה
למקומו על ידיה. "את בסדר?" שאל, מתיישב לידה בישיבה זהה,
והניח יד סביב כתפיה. היא עצמה את עיניה בהקלה, מקבלת את
התמיכה שבזרועו, והשעינה את ראשה על כתפו הימנית. ידיה רפו קצת
מאחיזתן בברכיה. "תמיד אמרתי שיש לי כתף חזקה בשביל נשים
להישען עליה." אמר בעודו מביט בים גם הוא. הוא הכיר אותה זמן
רב וידע מה היא רוצה וצריכה. והוא נתן לה את זה. היא פלטה צחוק
קצר בנשיפת אוויר דרך אפה, שפתיה נשארות חתומות. היא התמקמה
טוב יותר על כתפו, גופה פונה מעט יותר אליו, ידה הימנית מונחת
באופן נוח ומוכר על ברכיו הפעם. "אני יודע שזה כאב." אמר בשקט
ולא המשיך. הוא ידע שזה כאב. היא לא אמרה דבר, רק המשיכה לצפות
בים. היה חשוך, והוא ידע שהיא מתעקשת לעקוב אחרי תנועות הגלים.
כל גל חשוב. "את תהיי בסדר?" שאל, יודע בדיוק מה עליו לעשות
כדי לקבל תגובה, יודע בדיוק איזו תגובה יקבל. נשימה עמוקה.
שקט. הוא הפנה את ראשו והסתכל עליה. היא הרימה את ראשה, החזירה
את ידה למקומה והשעינה את מצחה על ידיה, בעודה מביטה ימינה,
הרחק ממנו.
הוא התקרב אליה יותר וחיבק אותה חזק יותר, מפנה אותה אליו. היא
נכנעה ללחץ זרועותיו, והשקיעה את פניה בצווארו. הוא חיבק אותה
בעודה יושבת מכורבלת סביב עצמה בזרועותיו. "זה לא כאב." אמרה
בשקט. "זה לא צריך לכאוב."
"למה לא?" שאל, מביט על הים בעודה נותנת למבטה לשוטט על
חולצתו.
"כי זה נגמר." אמרה, מציינת עובדה ולא כמסבירה. "אוף, זה באמת
נגמר, ואפילו אין לי במה לקנא כי יש לי אותך. אני לא יודעת למה
זה מפריע לי." אמרה והניחה יד על חזו, עיניה מביטות אליו.
"אני יודע", אמר, מביט אליה בחזרה. הוא באמת ידע. הרי הכיר
אותה.
"בחודשיים האחרונים התקרבנו כל כך, ואתה היית שם לצידי, גם
לפני, ואני בכלל לא הייתי שם בשבילך." היא התרוממה, מביטה
בפניו. "אני מצטערת." הודאה זו לא ציפתה לאישורו. היא לא ביקשה
סליחה, והוא לא ציפה שתעשה כן.
"אני יודע." אמר שוב. "ובואי נגיד שידעתי לאן אני נכנס." זרועו
עדיין סביבה, והרוח שהורגשה יותר לפתע, זרעו בה תחושת חום והיא
כרכה את זרועותיה סביב צווארו ונשמה עמוק.
"הם נראים טוב ביחד." אמרה ושאפה אוויר. "איך שהם רקדו..."
נשפה אותו החוצה.
"לא יותר מאיתנו." הוא העביר את ידו הלוך ושוב על גבה, יודע
שהיא מעכלת ומנסה לסגור את המעגל הזה.
"עוד לא רקדנו הערב בכלל." אמרה בחיוך לצווארו
הוא הרחיק אותה כדי להביט בפניה כששאל, "את בטוחה שאת מוכנה
לכזו אינטימיות בינינו?"
"אתה יותר יפה כשאתה שותק." אמרה בחיוך מתוק, כשהעבירה יד על
לחיו. הוא היה יפה תמיד, פשוט לקח לה קצת זמן לראות את זה. הם
קמו והוא הציע את ידו ברשמיות. היא לקחה אותה ונכנסה אל חיבוקו
ואל הריקוד האיטי שהחלו, הגלים מספקים את המוסיקה. הם נעו
לאיטה, נהנים מהאוויר ואחד מהשני.
"סבלת הרבה ממני." אמרה בהערכה.
"אני יודע." חייך אל שערה.
"למה?"
"כי אני יודע שזה נגמר."
היא הרימה את ראשה להביט בו שוב, לא מפסיקה את הריקוד. "זה
באמת נגמר. זה פשוט ש... זה הוא. והוא תמיד יהיה."
"אני יודע." אמר שוב, והיא הרכינה את ראשה בחזרה אל כתפו,
מאמינה לו, אוחזת בו קרוב יותר. ובאותו רגע, ברגע בו הסיתה את
מבטה ממנו, ורק חשה אותו, ידעה שאין יפה ממנו.
"התגברתי עליו..." מלמלה. ואז הבינה עד כמה נכון היה הדבר. כן,
הפריע לה לראות אותו עם החברה החדשה שלו, כי זה אומר סוף. אבל
הגיע הזמן להשלים עם זה. וזה לא היה קשה כמו שחשבה. והיא
הרגישה מצויין. "עוד לא התנשקנו." אמרה. "תנשק אותי." הביטה
בו.
"זה מה שאת רוצה?" שאל, תנועותיהם פוחתות מרגע לרגע.
"כן, זה מה שאני רוצה."
"אז תנשקי אותי את." החזיר לה בחיוך מתגרה ומציב אתגר כאחד.
"לא הכרתי את הצדדים האלה שבך. אני אוהבת את זה." אמרה בחיוך.
הם התגרו זה בזה, פלרטטו בחופשיות, אבל ידעו שהמתח ביניהם
גבוה. הם מכירים כבר שנים, הם בערך ביחד כבר חודשיים. התהיות
עולות על הציפיות. הם ידעו למה הם נכנסים, למשהו שלא ידעו למה
הם מכניסים את עצמם. הם הביטו זה בזה. לא היו תשובות במבטיהם,
לא יותר מאשר היו לגלים. זה פשוט הרגיש נכון להיות שם, לרקוד
שם, להרגיש. וזה הספיק לשניהם. היא סגרה את המרחק שלא היה שם
והצמידה את פיה אל פיו בעדינות, כאילו מחכה לראות מה יקרה. היא
עצמה את עיניה ונישקה אותו. הוא פתח את פיו והם טעמו זה את
זה.
"וואוו." לחשה.
"מתרשמת בקלות." אמר וחיכך את אפו בשלה, מחפש להמשיך את מה
שהתחילו.
"אתה לא מרגיש את זה?" הוא הרגיש. יותר משיכל לדמיין.
"הרגשתי", הודה. "וזה עוד כלום לעומת מה שהלשון שלי יכולה
לעשות."
"אה, באמת?" חייכה אליו, וחזרה אל נשיקתם. זו השניה התחילה
עמוק יותר, והעמיקה עוד עם כל רגע חולף. הם המשיכו בריקודם,
למרות שרגליהם לא זזו, מאושרים באושר שסוף סוף מצאו. מנסים
להעמיק עוד ועוד אחד לתוך השני, החלו לזוז שוב, הגלים מעולם לא
חדלו להשמיע את נגינתם.
מעגל נסגר הלילה, ושתי נפשות מצאו זו את זו. והם היו מאושרים.
הלילה נראה כטומן בחובו אפשרויות אינסופיות. חופש. חוסר
דאגות.
הכל אפשרי הלילה.
והם נשאבו לתוך ריקודם, נשיקתם, אושרם, עד כי לא שמו לב עד
שהיה מאוחר מידי, שצעדיהם מועדים על הקצה, ושנגינת הגלים נותנת
להם נשיקת לילה טוב משלה.