הבטתי בכתובת על המודעה, לוודא שהגעתי לבניין הנכון. נכנסתי
למעלית ועליתי לקומה 12. "בסוף המסדרון ימינה" שיננתי לעצמי
ופתחתי את הדלת. הגעתי לחדר המתנה לא קטן. אישה נאה עד נאה
ביותר ישבה בצד ושיחקה עם הפלאפון שלה.
בשולחן המזכירה ישב גבר. אני לא מתכוון לאישה מכוערת במיוחד,
אלא לגבר. אותו יצור שרואה כדורגל מתוך אינסטינקט, חושב שג'קי
צ'אן גאון ומעדיף לאכול גלידה בפרטיות. לא שאני שוביניסט או
משהו, אני בטוח שגם גבר יכול לעשות את העבודה, פשוט מעולם לא
ראיתי מזכירה ממין זכר. החלטתי שהמצב מספיק אבסורדי בכדי להציג
שאלה לא ראויה.
"סליחה, זה מערכון של מונטי פיתון?" שאלתי את המזכיר, לא מצפה
לתשובה רצינית. לצערי, הוא ניפץ את ציפיותי והביט בי מבין גבות
מחוברות.
"למה אתה שואל?" תהה.
"כלום, פשוט אף פעם לא ראיתי מזכירה גבר." איכשהו, בראשי המשפט
הזה נשמע הרבה יותר טוב.
"מזכיר" תיקן אותי, "והמשרה הייתה פתוחה לכל אדם, ללא קשר
להבדלי דת, מין או גזע."
משהו בתשובה שלו מאוד הביך אותי, כאילו הרגע הואשמתי בפשע כנגד
האנושות. בסך הכל ניסיתי לצחוק קצת.
"אפשר לעזור לך במשהו?" שאל המזכיר בחוסר סבלנות מודגש.
"כן," אמרתי והגשתי לו את המודעה שגזרתי מהעיתון, "אני כאן
לראיון עבודה. קוראים לי קפלן, תמיר קפלן."
המזכיר סקר אותי בחשדנות, לראות שאין עלי מטען ותקתק על
המקלדת. כעבור כמה שניות של תקתוק, סימן לי לשבת על כסא בצד
והודיע לי שיתפנו אלי בעוד זמן קצר.
התיישבתי ליד האישה כשסל מלא מגזינים חוצץ בינינו. ממבט חטוף
הגעתי למסקנה שזו אחת הנשים היפות ביותר שראיתי אי פעם והתחלתי
לנחש איך הנשימה שלה מריחה. ניסיתי לא לחשוב על העובדה שאני
רווק כדי שלא אעז להתחיל איתה. רק זה חסר לי, להתחיל עם מישהי
שעלולה להיות המפקחת שלי או משהו דומה, רגע לפני ראיון עבודה.
אספתי באקראי מספר מגזינים, כולם "טבע הדברים" ו"מדע פופולארי"
והתחלתי לעיין בתמונות. בעודי בוחן את רכב החלל שעתיד להישלח
לנוגה, הניחה האישה את הפלאפון שלה והרימה מגזין מהסל. בעודה
מושכת את גליון אוקטובר 2001, נפל מתוכו תלוש הנחה למוזיאון
ארץ ישראל. עקב היותי אזרח טוב, מיהרתי לשלוח יד לעבר הפסולת
ולאספה. האישה עשתה את אותו הדבר בדיוק. לפני ששמתי לב, הידיים
שלנו נגעו והרגשתי חום בכל הגוף.
בעודי חוטף התקף לב מינורי, האישה הישירה מבט לתוך עיני
והחזירה את הקופון לתוך המגזין. לרגע חשבתי שממילא אנחנו לא
מכירים, כך שאין שום דבר פסול בלהזמין אותה לקפה אחרי שאסיים
את הראיון והיא תסיים את מה שהיא לא עושה שם. היא נעצה בי מבט
ממיס ואמרה "אתה חצוף, 'תה יודע? תתרחק ממני, יא סוטה."
באותו רגע, הבנתי שיש לה ריח ממש רע מהפה וכנראה שגם נימוסים
תואמים. רציתי להתנצל ולהציע לה מסטיק מנטה, אבל הדבר כבר נראה
חסר תועלת. לא מספיק שאני שוביניסט וגזען, עכשיו אני גם צריך
להיות חולה מין?
"קפלן?" פנה המזכיר אל האוויר, כאילו מעולם לא נפגשנו.
"כן?" עניתי, מנסה לשמור מרחק מהבבונית שלידי.
"אתה יכול להיכנס עכשיו."
קמתי במהירות וניגשתי לעבר הדלת שהפרידה ביני לבין משכורת בת
חמש ספרות. לפני שנכנסתי, המזכיר עצר אותי ונתן לי שורה של
הנחיות.
"אל תנעץ מבטים, אל תתקן להם טעויות לשוניות ותאמין לי שיש להם
הרבה, אל תזכיר את החברה המתחרה, אל תכנס לפוליטיקה, אל תזכיר
את מכבי חיפה, נסה לא להתחיל משפטים בשמות פועל ובשום אופן, אל
תדבר על ארנבים. ברור?"
"ברור," עניתי, "יש לי רק שאלה אחת."
"כן?"
"אתה בטוח שזה לא מערכון של מונטי פיתון?"