כאשר הכרנו, הוא היה אפוף.
ידעתי את טיב קסמו-
טירופו.
כן, אני מוקסמת מבחורים לא שפויים-
עולם מופלא.
מבט אחד אל תוך עיניו וסרט שלם נגלה אליי.
סרט של כאב, יגון, צער ואכזבה.
עיניו היו כה עצובות וכשהן הונחו על עיניי שלי בראשונה,
הן הבריקו, הוא היה מאושר.

מגעו הראשון הכניס אותי אל תוך עולמו, ניתן לומר כי התחרפנתי.
כיף חיים של ממש. התחלתי לשמוע קולות ולראות מראות שהתמזגו עם
קולות הטרור ומראות הזוועה שהקיפו את חלל עולמו העגום, היינו
לגוף אחד-
אה, איזו רומנטיות.

הייתי מתעוררת מתנומה מעולפת והוא לצידי מדבר לעצמו מילים
חסרות פשר מתוך חלום לא מובן.
העברתי את ציפורניי על חזהו ונשקתי לשפתיו בעת מלמוליו.. איך
שהוא נבהל וזה כאב-
טיפות דם נטפו משפתיי הישר אל תוך פיו, הוא בלע אותן והן היו
בשבילו קוקאין טהור, איזה אושר שתקף אותו, שמחת גן עדן.

תנו לי לספר לכם על כל הדברים הנהדרים שעשינו יחד:
הוא היה באקסטזה מוזרה והחל לעצוד באישון לילה באמצע הכביש אל
מול אורות המכוניות שחודרות דרך עיניו הנוצצות ודורסות אותו
בעודי זועקת את נשמתי החוצה לנוכח כל מכונית שעוברת דרכו.
אך הוא היה יוצא בלא פגע.  
היינו נפרדים בכל יום תענוגות שכזה מאושרים, שמחים ועיקר
שלווים.

הוא לקח אותי לבקר בבית הקברות, חוויה מהנה ומומלצת לכל אוהד
חיים מושבע.
הוא ביקש ממני לשאת את זר הפרחים שהוא החזיק בידיו וטיילנו בין
העצים, השושנים, הציפורים,המצבות.
הוא החל לפזז באושר.
כן, הוא היה מאושר עד שמיים.
תוך כדי ריקודו הוא מעד ונפל פה ושם על מצבה זו או אחרת וצחק
את צחוקו הפרוע.
לפתע הוא נעמד והביט במצבה מסויימת.
קרבתי אליו ונשאתי מבט מסוקרן אל החקוק באבן המצבה.
שמו התנוסס עליה.. נפלתי על ברכיי.
כשההלם הראשוני עבר והייתי מסוגלת, הסטתי מבטי אליו ממקום
מושבי על האדמה והבחנתי כי כפות רגליו אינן כלל על האדמה, הן
ריחפו כסנטימטר מעל לקרקע.
נעמדתי על רגליי ,הרגשתי כל וריד ונים בי רועד, מתקשה לעכל את
שראיתי ונתתי לו יד.
הייתי זקוקה למגעו, אך בעודי מחזיקה ידו בידי, ידו התכווצה
והתפוגגה בתוך אחיזתי, למעשה כל גופו נמוג עתה, כעת היה הוא
אוויר, אך עדיין יכולתי להישבע שאני רואה את גופו השקוף.

הבנתי את מהות ביקורנו בבית הקברות ולכן הנחתי את זר הפרחים על
מצבתו ונשאתי תפילה חרישית-
לזכרנו.