לינק לחלק הראשון
http://stage.co.il/Stories/306507

ורד ידעה שעד סוף היום היא תרגיש את מר לוין בתוכה , לא היה
לה ספק. היא ידעה שההשלכות של מעשיה העתידיים יכולים להיות הרי
אסון, לא היה לה ספק. אך ישנם מצבים שהפיתוי עולה על ההגיון
ושהמחיר עולה על השפיות.
פה נעצר הסיפור בפעם הקודמת, אך המציאות שלו ממשיכה לה...

עדיין היו מולי שעות לא מעטות עד שאפגש עם נירקמת המציאות שלי
ולכן החלטתי לעשות לי "יום טיול", עשיתי סקירה קלה של האנשים
שגרים באזור והחלטתי לבקר את ניב. ניב הוא מסוג האנשים שאף פעם
לא עובדים וחיים מקומבינה לקומבינה, רוב הזמן הוא יושב בבית
מחובר לבקבוק קטן עם צינור זכוכית שחודר דרכה. ניב גר מרחק
הליכה של 5 דקות משנקין, על אחד הרחובות הצרים ששוברים את קינג
ג'ורג'.

בסהרוריות צעד מר לוין במשך 5 דקות, העוברים והשבים הביטו בו
במבט חודרני, ניראה כאילו הסביבה הפסיקה להשפיע עליו.

הגעתי לבניין הוורוד, כרגיל בחזית עמדו ערימות זבל שניסו
להתחרות באברסט, עליתי לקומה השלישית והמתנתי לניב שיפתח את
הדלת. אצל ניב שום דבר לא יכול להיות פשוט, אפילו פתיחת דלת
צריכה לקחת לו 5 דקות. 2 דקות למצוא את המפתח, דקה להבין למה
הוא חיפש את המפתח ו-2 דקות למצוא את הדלת. הדלת נפתחה וניב
עמד שם מחושמל כתמיד, שערות ראשו קיפצו בזוויות שניוטון
ואיינשטיין לא ידעו שהן קיימות, עיניו אדומות כתמיד וחיוך על
פניו. בשניה שראה כי אני הוא זה שעומד מולו נעלם החיוך.
"בוא, תיכנס", אמר בקול רועד.
לא כ"כ הבנתי מה עובר עליו. "הכל בסדר, ניב?"
"אהה...כן...לא יודע... אני חייב ראש!" הוא הלך ישר לסלון
וסימן לי לבוא אחריו.
בנייר מקופל לחצי ישבה לה תערובת טבק וחשיש שחיכתה לנו. ניב
העמיס על המבחנה כל טוב וינק מהבקבוק בצורה אלימה משהו.
התיישבתי על הספה, לקחתי נייר גלגול והתחלתי לגלגל לעצמי איזה
ג'ויינט, תוך כדי ריקוד האצבעות מעל הנייר הבטתי בניב: "מה
נהיה איתך?" בדקתי שאני מתקדם נכון עם הגלגול והמשכתי: "מה אתה
ניראה כמו איזה רוח רפאים מהרגע שנכנסתי?"
ניב הביט בי ודמעה זלגה על השטיח המטונף שלו, "אתה לא קראת
עיתון?" הוא שאל בקול רועד.
"אני לא קורא עיתונים יותר, היום התחלתי לקרוא את העיתון ופשוט
שנאתי כל רגע, אני לא קורא עיתונים יותר!" אמרתי וראשי התחיל
להסתחרר מזעם לא ברור.
"אבל הכותרת...!" עוד דמעה ויבבה קלה. " לא קראת אותה?" אמר
תוך כדי בכי בתחילתו.
סיימתי לגלגל את הג'ויינט והרגשתי איך הלב שלי מתקשה ומסתייד,
הדלקתי את הג'ויינט בראש מורכן, שאפתי ממנו כמה שאני יכול
והרמתי את הראש, התקופפתי קדימה והנחתי יד אחת על הברך, נשפתי
את העשן החוצה ושאלתי: "ניב, מה קרה, נהיית כוסית? מה עובר
עלייך? נדפק לך הראש? זה הסמים האלה שאתה כל היום מכניס למוח
שלך!!!"
ניב הביט בי במבט עגל מלא חולשה, ניגעלתי ממנו. "אתה לא
יודע?... אתה לא?" הוא ניסה לומר לי וקטעתי אותו באלימות.
"נדפקת לגמרי, אתה מגעיל אותי!" אספתי שאיפה נושפת "אתה לא
עושה כלום בחיים שלך חוץ מלהתבכיין", תקפתי אותו בחמת זעם.

הוא באמת לא יודע... ניב לא ידע מה לעשות ומה לומר מול מתקפת
הזעם שעמדה מולו, מר לוין החל לצעוק ולקלל, לבעוט ולהשתולל.
ללא שום התרעה מוקדמת עצר מר לוין את מתקפת הזעם שלו. הוא ניגש
לניב ביד מאוגרפת והכל להכות בו. לאחר דקה שבוודאי ניראתה לניב
כנצח הפסיק מר לוין את קו האלימות שלו, נעמד ואמר לניב: "אני
מצטער". הוא עמד עוד שניה והתעלף.

אני לא יודע מה קרה, לפתע ישנתי! ראיתי אותה בחלום וכולה
מדממת. שנאתי כל רגע, גם את הילד שאין לי ראיתי מדמם. בכיתי
בתוך חלומי עד שהמציאות שלפה אותי מהחלום. ניסיתי לפקוח את
עיני אבל ניראה כאילו זה היה בלתי אפשרי, ראיתי צללית של אדם
רוכנת מעליי ולפתע הרגשתי רטוב לגמרי.
"אתה דפוק? אני ער!!!, בשביל מה הרטבת אותי?" התעוררתי לגמרי
בשניה. ניב עמד מולי כולו חבול ופצוע. "מה קרה לך?" בהיתי בו
וחשבתי לעצמי מה כבר היה יכול לקרות כאן בזמן שישנתי?
ניב הביט בי ולא הוציא מילה, בעיניו היה ניתן לראות אשמה וכעס
יחדיו. "צא מכאן!" הוא הביט בי בקשיחות לא אופיינית לו.
"עכשיו!!!"
הייתי בהלם, אני לא רגיל לראות את ניב בפוזה של קשוח, זה פשוט
לא הוא. "קום וצא!!! עכשיו!!!" הוא לא ויתר וחזר על דבריו.
"אתה עושה טובה י'חתיכת בן זונה, אחרי שגידלתי אותך ונתתי לך
כל מה שיש לי זה מה שיש לך לומר לי? הלוואי ויפתחו לך ת'צורה
עוד פעם י'חתיכת זבל", סיננתי לו בטון מאיים, ניסיתי להבין מה
עובר עליי, איך בכלל הגענו למצב הזה.
הכל ניראה לי הזוי בצורה לא מובנת, איך לעזאזל נרדמתי אצלו?
למה הוא ניראה כמו אחרי מלחמה?
בלי לחכות לתשובות ובלי רצון לדעת למה וכמה, קמתי והלכתי.

בין השעות שחלפו עד הימים שיגיעו מר לוין לא ידע מה עובר
עליו,  בניגוד לכל הציפיות הוא גם לא ניסה לגלות.