"אישה שאומרים לך, אל תיקח ממנה דבר - תמיד היא תמכור לך סם
אהבת אמת. כמו בסמים תיפול, נופלים החיים...
אתה תתבגר ותכיר בעובדות, שאין אהבת אמת...
נפלת חזק, ותודה שאתה בכלל לא שולט בחיים שלך, משותק..."

נפלת חזק/ איפה הילד

לאחר מקלחת חמה ונעימה אני עוטה על עצמי חלוק מגבת לבן ורך.
הוא מחכה לי למטה, בסלון. אני צועדת באיטיות לחדר השינה רחב
הידיים שלי, מטפטפת מים כל הדרך אל החדר ותוהה לעצמי למה אני
עדיין נשארת לגור בבית הענק הזה. פעמים רבות מדי אני חשה בודדה
מדי בבית בן שתי הקומות הזה שבו אני חיה מזה 25 שנים תמימות.
בחדרי מדליקה אור רך במנורה קטנה ומעוצבת - האהיל שלה מורכב
מפיסות זכוכית צבעוניות מה שגורמות לקרני אור בשלל צבעים לצבוע
את חדרי ואת עורי הבהיר. אני תוהה אם ללבוש תחתונים או ללכת
עירומה כשעל גופי מונח רק חלוק. 'אלך בחלוק', אני גומרת אומר
בלבי. אני עומדת מול המראה הענקית שתופסת כמעט את כל קיר חדרי
ממול למיטה הזוגית הרחבה. אישה מבוגרת מביטה בי. לא ברור לי
כיצד חגגתי לא מזמן יום הולדת 45, הרי אני מרגישה צעירה בעשר
שנים לפחות מגילי. בניגוד למה שאחרים חושבים, אינני פתטית ועצם
זה שיש בחיקי בחור הצעיר ממני ב-12 שנים לא אומר שאני מנסה
למרוד בגילי. אני חשה צעירונת גם בלעדיו. אחרי הכל, אם לגרושי
הקשיש, המקריח ומגודל הכרס שסגר לא מזמן יובל לחייו מותר לחבוק
צעירה בת 38 (כעת שמתי לב שההפרשים בינינו לבין בני זוגנו
זהים), למה שאני לא אוכל?
אני מתיישבת על המיטה, ממש במרכזה, ומברישה את שיערי. גם באור
העמום אני יכולה לראות את הקמטוטים הנמתחים בזוויות עיניי, את
אלה שחרוטים בצדי שפתותיי. השיער החום-ערמוני נופל בתשישות על
כתפיי. אני מפחדת שמרוב שנים של מתיחת השיער על הקודקוד השיער
יתחיל להתדלדל לי. הכתפיים שלי צרות יחסית, רגליי ארוכות. לא
פלא, הנני תמירה למדי - לא פחות מ-1.73 ס"מ לפני עקבים. יש לי
בטן מעט רופסת, ירכיים מלאות וישבן מכובד. עיליי אוהב אותו
מאוד, בייחוד כשאני מושיבה את ישבני על פניו. החזה שלי קטן
למדי ועומד - פרי סכין הניתוחים של ד"ר רבינוביץ'. בתמורה לכך
שביצעתי ניתוח מסובך בהצלחה להוצאת ציסטות מרחמה של אשתו, הוא
נתן לי כמעט בחינם את ניתוח הקטנת והרמת החזה שלי. למרות
שעיליי מחה, או לפחות ניסה למחות בכל תוקף, לא יכולתי עוד לשאת
את החזה האדיר שלי - מידה DD85, הוא התחיל להכביד לי על הגב,
הפריע לי בשעת העבודה עם הלקוחות, וחוץ מזה שתמיד צחקתי שהחזה
שלי מקיף לי את הטבור מרוב שהוא נפול.
אני מתרוממת מהמיטה ויורדת בהתרגשות במורד המדרגות לקומה
התחתונה. עיליי מחכה לי שם עם אגן הנחושת.

"שלום לך, הוד מעלתך", עיליי מברך אותי.
הוא יושב שם בתחתונים בלבד על הרצפה ואינני יכולה שלא לסרוק
בעיניי הכמהות את גופו הצעיר והחסון. אני נעמדת לידו, נכנסת
לתוך אגן הנחושת המרוקע והקטן. שמן הרוזמרין שבתוכו מתבוססות
כפות רגליי ממלא את האגן כמעט לגמרי ומחכה למשוח את עורי
בניחוחו המרענן. עיליי מתרומם מעט ואני מבחינה בשטיח השערות
העדין המעטר את חזהו ואז יורד בשביל נחשי עד... עד לתחתוניו.
זרועותיו נפוחות למדי, פרי פיתוח שרירים מאומץ ויומיומי כמעט.
"שלום, כלבלב. נתחיל בטקס האלה?" אני שואלת.
הוא מהנהן. הוא טובל כפות ידיו בשמן, מחכך אותן ואז מעלה את
ידיו על קרסוליי הטבולים בשמן, עולה במעלה השוק הימני, מתעגל
סביב הברך ועולה למעלה אל מפגש הרגל והאגן. יד אחת מעסה את
הירך הפנימית והשניה את הירך החיצונית עד למותן. הוא עובר לרגל
השניה ומושח גם אותה באותה פעולה בדיוק. אני עוצמת עיניים,
מאזינה למוזיקה רכה של הסימפוניה החמישית החודרת לאזניי.
הידיים מלטפות במעגלים את בטני, מרכז נשיותי, חודרות לרחמי
מבעד לבטן ודרך איבר מיני, מחדירות שמן אל אחוריי ועוטפות אותם
ברכות מעוגלת. אני שומעת אותו מתרומם ומלטף את גבי מעלה ומטה,
מסתובב סביבי ודואג למשוח כל פיסת עור שבגופי. שיערי אסוף
מבעוד מועד ולכן מותיר לו שביל גישה נוח לעסות את צווארי.
הידיים חוזרות שוב לקדמת גופי ומעסות את שדיי ופטמותיי. אני
נאנחת מעונג, מרגישה אותו מגיע לסנטרי וחדל מהמשיחה.
אני פוקחת עיניי ומחייכת.
"סיימתי, אלילה שלי", הוא לוחש.
"עבודה טובה", אמרתי ברכות בעיניים עצומות למחצה. "כעת נותר
השלב האחרון - הקרבת הקורבן שלך כלפי. כבר חשבת מה אתה רוצה
להעניק לי במתנה כאות לקורבנך האינסופי למעני?"
"עוד לא", השיב עיליי בעיניים מושפלות, "אבל כל שתבחר גברתי
יהיה מוסכם עליי. אהיה מוכן לעשות הכל למענך".
"הכל?" שאלתי בעניין.
"הכל", השיב, ואפילו לא מצמץ.
תהיה זאת מלאכה קשה לברור משימה לעיליי שימלא אחריה ואז אדע
שהוא אכן שייך לי לחלוטין.

את עיליי הכרתי לפני שנה ומחצה. הוא היה מתמחה אצלי בבית
החולים הציבורי. לאחר חודשיים שלמים שבהם עבדנו יחדיו כ-12
שעות ביום ולעיתים אף יותר, ההתקרבות בינינו הייתה בלתי נמנעת.
הוא החל לחזר אחריי ברמזים, בעדינות. הייתי בטוחה שאני
מדמיינת. מה לבחור צעיר ומבוקש כמותו ולזקנה בלה כמוני? לא
זכרתי בכלל מתי הייתה הפעם האחרונה שקיימתי יחסים עד אז. הייתי
גרושה באותו זמן כבר קרוב לעשור ומלבד סטוץ אחד או שניים בכל
אותו הזמן, לא הייתי עם גבר. אני חושבת שעד עיליי לא ידעתי גבר
קרוב לשנתיים. הייתי כל כך בדיכאון מהגירושין ובטראומה מבגידתו
הקשה והמבישה של בעלי בי, עד כי לא יכולתי לסמוך על גברים.
אבל היה משהו בעיליי, בנתינה הבלתי נדלית שלו, בהתרפסות. מעודו
לא היה נשוי וחששתי שיחשוק בילדים ובנישואין. אחרי גירושיי
נשבעתי כי כף רגלי לעולם לא תדרוך שנית על מפתן הרבנות, ובאשר
לילדים - בזמן לידת בני בכורי ויחידי, אוריאל, שהשתחרר לא מזמן
מהצבא, רחמי נקרע עקב סיבוכים לא צפויים ומאז נבצר ממני ללדת
והסתפקתי בילד אחד. בתחילה הייתי מדוכאת מהעניין ועד מהרה
הבנתי שהכל לטובה, כמו שאומרים. הקריירה הייתה כל חיי ובדיעבד,
לא פלא שבעלי זנח אותי לטובת אחרת. אם לבני בקושי הייתי, והס
מלהזכיר רעיה טובה.
היו שאמרו שעיליי זקוק לדמות סמכותית, לאישה שתנהג בו כאם.
אולי היה זה נכון ולכן הוא חיזר אחריי וחשק בי כל כך, כי
הקרנתי זאת, אבל לי לא היה אכפת מה הם מניעיו, העיקר שנעמה לי
חברתו ונעמו לי המפגשים המיניים הסוערים שבאו אחר כך. לראשונה
מזה שנים חשתי אישה נחשקת, אהובה ומושכת. עיליי כרכר סביבי ולא
נתן לי להזיז אצבע. עד מהרה הוא עבר לגור אצלי ועשה לי הכל
בבית, למרות שציינתי בפניו שאין צורך כי יש לי עוזרת בית
טובה.
עם הזמן שמתי לב שהוא נהנה כשהייתי מעירה לו על עבודתו הטובה,
ולפעמים אף יותר כשגערתי בו על פיספוסים קלים. מפה לשם, התגלו
לי כל מיני נטיות ואהבות של עיליי שנראו לי מוזרות מאוד באותו
זמן. עד מהרה פיטרתי את העוזרת ועיליי הוכתר כעוזרת הבית
הפרטית שלי ועבד המין שלי.
עם עיליי גיליתי עולם ומלואו. מעודי לא תארתי לעצמי שמין יכול
להיות כל כך מסתורי, מוזר, שונה ואקזוטי. הוא קרא לי "מלכה"
והתייחס אליי ככזאת. הוא אהב כאב, אבל אני שחונכתי כל חיי
להיות עדינה ואצילית, ובבית הספר לרפואה נשבעתי להציל חיי אדם
ולהקל על סבלם, לא יכולתי לתת לו את כל מבוקשו. הוא החל לחנך
אותי בעניין, פשוטו כמשמעו. חינוך הדדי לכל אותם דברים שכל אחד
מאתנו אהב ואהב פחות. חינכתי אותו ועיצבתי אותו כחומר ביד
היוצר, פיסלתי אותו לתוך תבנית שחשקתי בה והתאימה לי ככפפה
ליד.

בלילות שהייתי שבה לביתי ולא הייתי מותשת מדי, הוא היה מתפשט
ושוכב על בטנו על מיטתי. אני הייתי לובשת את החלוק הלבן שלי
ועל השידה היו מונחים שלל מכשירים רפואיים. בהתחלה זה היה נראה
לי הזוי, אבל עם הזמן גיליתי שאפשר להסתכל אחרת על ענייני
עבודה כשמקשרים אותם לסקס. התחלתי להנות לקחת מזרק ולדקור אותו
בזרוע. להכניס ולהוציא, להכניס ולהוציא... לפעמים הייתי מחוררת
אותו מרוב הנאה. לו מישהו מבחוץ היה רואה את זרועו באור יום,
הוא היה בטוח שעיליי נרקומן לא קטן.
לפעמים הייתי מצמידה לו אטבי כביסה מעץ על פטמותיו ומושכת.
לפעמים הייתי מחברת אותם לאיבר מינו. אחר כך המוח המדעי שלי
החל להתפתח ולדמיין ולרצות להתנסות בכל דבר.
לעיליי היה שיער ארוך, דבשי וחלק. לפעמים הייתי אוהבת להכניע
אותו במשיכה לאחור, לקשור את שיערו למיטה ולמתוח את גופו של
עיליי קדימה עד ששיערו היה כמעט נקרע מקרקפתו. בעזרת מרחב
גניקולוגי, התחלתי לפתוח ולהגדיל יותר ויותר את פי הטבעת
הבתולי שלו. הוא נהנה במיוחד מהמרחבים הישנים של פעם, שהיו
עשויים מתכת - הוא נהנה מקרירותם באופן מיוחד. כמובן שעם
העיסוקים המיוחדים הללו, הייתי חייבת לקחת ממנו דגימות דם
ולבדוק אותן היטב.

חששתי מבגידותיו ולכן ככל שעבר הזמן שליטתי המנטאלית והפיזית
עליו רק התחזקה והתגברה. ככל שעבר הזמן והכרותי עמו התהדקה, כך
הרשתי לעצמי יותר. לאחר חצי שנה לא הרשתי לו לצאת מהבית ללא
רשותי. הוא ויתר על קריירה רפואית למעני. את הבית שלו הוא
השכיר וכל הכספים עברו אוטומטית לחשבון הבנק שלי, כמו חשבון
הבנק שלו וכל נכסיו. המפתח היחיד של הבית היה תמיד בידי. בימים
בהם הרשתי לו לצאת מהבית, הייתי חוגרת טבעת מתכת על הפין שלו,
שהייתה מונעת מאיברו להזדקף - מעין חגורת צניעות גברית. למדתי
את ההנאה הכרוכה בלהרכיב אותה על כיפת איברו ולהותיר אותה שם
ימים ואפילו שבועות כשכל שיכל היה להשתין ונבצר ממנו לאונן. גם
הוא החל לגלות הנאה בכך שאני שולטת בתשוקותיו המיניות, בצרכיו
ובמילואם.

לעיליי היה עגיל בלשון (בהתחלה זה זעזע אותי, אחר כך גיליתי את
נפלאות הלשון המחוררת כשהתנשקנו או כשירד לי), שני עגילים
באוזן הימנית ואחד בשמאלית, אחד באף ואחד בגבה.
היה לו גם קעקוע של שד שחור ומפחיד על השכמה השמאלית שלו
וכשהוא היה עושה תרגילי מתח על המוט התלוי מעל פתח חדרו והייתי
עוברת שם, היה נדמה לי כאילו גם השדון נמתח איתו. לפעמים היה
זה נראה כאילו הוא צוחק לי ברשעות.
לעיליי, שאת גופו הכרתי טוב יותר מכף ידי ויותר מכפי שהכרתי
גופו של גבר כלשהו אי פעם בחיי, הייתה גם צלקת לבנה אלכסונית
לטבור בבטן, ועוד אחת ארוכה למדי על הישבן. תמיד תהיתי אם הן
מתאונה או כתוצאה ממלכה לא זהירה במיוחד, אבל זה הסוד היחיד
שעיליי לא הסכים מעולם לספר לי.
את העגילים בפטמה הימנית והשמאלית אני עשיתי לו. לפעמים הייתי
מחברת להם מצבטים או שרשראות דקיקות עם משקולות, נהנת לראות
אותו מתפתל במקומו, קשור בשלשלאות לקיר ולא מסוגל לזוז, לא
יכול לברוח וחשוב מזה - מנסה לא להוציא הגה מפיו כדי שלא
אתאכזב, מנסה להיות חזק למעני.

השעות והימים נקפו וחלפו לבלי שוב. מוחי הקודח עבד ללא הרף על
מנת לגלות את הבוחן האולטימטיבי, זה שיסמן אותו כשלי לנצח, זה
שיוכיח לי את נאמנותו ואהבתו הנצחית כלפי. נטלתי על עצמי את
האתגר לבדוק את גבולותיו ולהרחיב ולהדחיק אותם באופן קיצוני
יותר ויותר. הרחקת הגבולות הללו היתה בדיקה עצמית עבורו, לראות
עד היכן הוא מסוגל להגיע, עד היכן נפשו מרחיקה את גופו, אל
מעבר לקצה היכולת, ובאותה מידה הרחקתי גם אני את גבולותיי. היו
דברים שבעבר נגעלתי מהם ולא חשבתי שאוכל לעשות אותם אי פעם,
אבל בזכות עיליי ובזכות משחקינו המרובים - עשיתי אותם ונדהמתי
עד היכן ידי משגת ועד היכן רוחי מרחיקה.
לפני מספר חודשים, למשל, כלב הצליח לחדור לתוך גני השמור
והשתין על שביל הגישה המרוצף של ביתי. מיד הוריתי לו לנקות
היטב את המבואה. כשהביא סמרטוט, ביקשתי ממנו שיניח לסמרטוט
וילקק את הכתם בלשונו. הוא נגעל, העווה את פניו ולאחר מכן שנא
אותי, אולם מאותו רגע הוא כיבד אותי וביצע כל פקודה שלי ללא
עוררין. בייחוד אחרי שהוא סיים את מלאכת הניקיון ומשכתי אותו
ברצועת הכלב המיוחדת שקשרתי לצווארו, מובילה אותו הישר אל תוך
האמבט. שם הוא התפשט והתיישב עירום כביום היוולדו, ראשו נשען
על דופן האמבט, רגליו פשוטות קדימה, עולות מעט על הדופן השניה.
אני התפשטתי מבגדיי שכיסו את פלג גופי התחתון, נותרתי בחולצה
ובחזיה בלבד ופישקתי רגליי מעליו. האמבט היה רחב למדי, כך שהיה
לי מקום אף לשבת על אגנו לו חשקתי בכך. פקדתי עליו לפעור את
פיו ואז השתנתי על חזהו וציוויתי עליו למרוח את השתן שלי על
חזהו ובטנו. כשסיים, פלטתי את שארית השתן הישר לתוך פיו. אחזתי
היטב בשערותיו שגולגלו על כף ידי ומשכתי את שפתיו הפתוחות אל
איבר מיני. הוא ליקק את כולו כמו כלב טוב. לאחר שסיים וחשתי
נקייה (ערכתי מקלחת טובה לאחר מכן ממילא), שחררתי את ידי
משיערותיו והטחתי אותו לאחור. ראשו ניגח בדופן האמבטיה והיה
ניכר על פניו שהוא רוצה לאחוז בראשו הדואב.
חייכתי אליו וריחמתי עליו. מיד קרבתי אליו כאם הקרבה אל ילדה
שנפל מאופניו ואמרתי לו: "היית ילד טוב, עיליי", ואז נשקתי
לראשו, למכה הכואבת ואפילו הענקתי נשיקת בונוס ארוכה למדי
נוספת על מצחו. הוא חייך והחיוך שלו היה שווה הכל.
היו דברים שעשיתי ולא כל כך נהניתי מהם, אבל עשיתיהם כפי שאם
צריכה לחנך את ילדה, היא צריכה להשתמש בכל האמצעים שלרשותה, כי
גם אם כואב לה להציב לו גבולות ולראות איך הוא מפר אותם בזה
אחר זה ולהעניש אותו, גם אם כואב לה לראותו סובל, היא צריכה
לדעת שהיא חייבת לעשות זאת על מנת ש"יתיישר" וישוב לדרך הישר.

בפעם הבאה אחרי טקס האלה, כשהייתי כולי משומנת, כבר ידעתי היטב
מה הולך להיות המבחן. הוא החמיא לי בכל המחמאות שהכיר, מנה את
כל יתרונותיי באזניי וגרם לי לחוש כאישה הנערצת ביותר עלי
אדמות. יצאתי מאגן הנחושת ועיליי ניגב את כפות רגליי.
"המבחן שלי מוכן, עיליי", אמרתי לו. "השאלה היא: האם אתה מוכן
לו?"
"אני מוכן, מלכתי, בכל עת", לחש לי.
"מצוין", אמרתי.
הוא ניגב את גופי היטב משאריות השמן שלא נספג בעורי ולאחר מכן
שטף את ידיו היטב. התיישבנו בגזוזטרה והבטתי סביבי. גדר חיה
בגובה של 2.5 מטר הקיפה את אחוזתי והקנתה לשנינו פרטיות
מושלמת.
הבתים השכנים לי היו רחוקים למדי וגם להם היו חומות וגדרות
גבוהות. מאחר והייתה זו חופשת הסוכות, רוב תושבי השכונה בילו
באילת או בחו"ל.
ליטפתי את מסעד ספת הנצרים והוצאתי ממחבוא שהכנתי מראש לצדה
בקיר חפיסת גפרורים קטנה וכמה סיגריות מגולגלות.
"רוצה אחת?" הצעתי לו.
הוא היה המום. הוא ידע שאני נגד סיגריות ונגד רעלים.
"זה טבעי..." הרגעתי אותו.
הוא תקע את הסיגריה בפיו ועמד להדליק אותה, ואז נזכר שזכות
הראשונים שייכת לי. מיד נעץ סיגריה בפי, הדליק אותה ביד רועדת
ולאחר מכן את שלו. בגללי, או שעליי לומר 'בזכותי', הוא חדל
לעשן ונגמל מזה תוך מחצית השנה. הוא התרגש על הסיגריה שפיו, אך
יחד עם זאת הוא היה חכם, עיליי שלי. הוא ידע שיש סיבה שאני
מניחה לו לעשן, ועוד גראס.
שאפתי את הסיגריה לתוך ריאותיי והשתעלתי. הייתה זו הסיגריה
הראשונה שלי. עיליי חבט קלות על גבי. הוא עישן את הסיגריה
בטבעיות כאילו נולד איתה בין אצבעותיו. הנחתי את הסיגריה בצד
והגשתי לידו כוס זכוכית שבתוכה "יין פטישים", כפי שבני מכנה
אותו.
הוא לגם מהכוס לגימות גדולות ועישן תוך כדי. לא רציתי לטשטש
אותו יותר מדי, רציתי שיהיה בהכרה ויבין ויסכים לכל מה שעתיד
לקרות. יחד עם זאת, לא רציתי שיסבול מעבר לרצוי. היה זה אמור
להיות טקס השייכות שלו אליי - מאורע משמח ללא צל של ספק.

נטלתי ידו לאחר שסיים את הסיגריה, ולקחתי אותו למשרד שלי.
במרכזו היה מונח שרפרף גבוה למדי, עשוי עץ מלא ומפוסל מדרום
אפריקה. היה זה, לצורך העניין, המזבח שלי.
הוא שכב על המזבח, לא לפני שפרשתי מעליו יריעת סאטן שחורה
ומבריקה. עיניו היו קצת זגוגיות. הוא בטח תהה אם הכנסתי דברים
נוספים למשקה שלו.
לקחתי ארבע רצועות עור וקשרתי כל אחת לפרקי גפיו. משם מתחתי
חבל בנודג' יפני כחול בחוזקה ללולאות מתכת, שהוסוו בפני אורחים
סקרנים כמתלים לבגדים ומטריות, וקשרתי היטב. הוא נראה כשה
המובל לטבח. הוא היה שרוע שם ללא שום ניעה, פיו פעור, עיניו
קרועות.
ניגשתי לשידת עץ המהגוני שלי ושלפתי מאחת המגרות מאכלת
תאילנדית מאחד מביקוריי בצ'אנג מאי. אישוניו המוגדלים מעט החלו
לנוע מצד לצד כמוכים שיגעון.
בידי השניה היה מונח בקבוקון ובו חומר להרדמה מקומית בתוספת
מזרק חד פעמי. הנחתי אותם על הרצפה, תוך שאני שומרת על
סטריליות. על השידה הייתה מונחת צנצנת חמוצים, ריקה מלבד חומר
נוזלי עכור למחצה.
רגליו היו מפושקות ואיברו היה מונח ישנוני על ירכו הפנימית.
לראשונה מאז הכרנו, כרעתי על ברכיי, והנחתי את כפות ידיי תחת
ישבנו וירכיו. לשוני התקרבה לאיברו, נשפתי עליו קלילות. פערתי
פה בעדנה והגשתי לפי את האיבר הרופס, ליקקתי בקצה הלשון,
הרטבתי מעט עם היין שנותר מהכוס את איברו ומצצתי להנאתי את
החומר המתוק והדביק הזה מעל האיבר המתוק עוד יותר. הוא עצם
עיניו ושקע לתוך חלום או הזיה, רק אלוהים ידע איך יכלה להשפיע
עליו התערובת הזאת.
איברו טבע בפי, התנפח, התארך והתקשה במהירות. לרוב כשעיליי
שיכור לוקח לו זמן רב להתעורר, אבל הפעם כנראה הריגוש המיוחד
עשה את שלו. לאחר שאיברו היה במצב שיא, שפשפתי אותו עוד מעט.
נטלתי גזה מחוטאת באלכוהול ומרחתי היטב את בסיס האיבר ובמעלהו.
הוא נהנה מהקרירות המפתיעה בהשוואה ללועי החם. לאחר שסיימתי,
נטלתי מזרק, ושאבתי לתוכו את חומר ההרדמה המקומי מהבקבוקון ואז
צבטתי את בשרו והזרקתי בירכו, תוך שאני מקפידה לא להזריק לאזור
העורק. שנים רבות מספור לא הזרקתי חומר הרדמה, אז ניסיתי
להיזכר בחומר הנלמד ובניסויי מימי הפקולטה לרפואה, דאגתי לנקוט
באמצעי בטיחות והזרקתי את המינימום הנדרש.

לאחר דקות מספר, כשצבטתי את עור ירכו בחוזקה והוא בקושי חש
בכך, נטלתי את המאכלת. הוא הרים ראשו התשוש לראות מה מעשיי.
"מה את עושה?" שאל בקול צרוד.
"נוטלת לעצמי כמנחה את היקר לך מכל", פירשתי לו בעדינות.
"מה..." הוא שאל ולא ממש היה לי ברור אם הוא מבין את מעשיי
כהלכתם.
"אמרת שתעשה למעני הכל", הסברתי לו לאט.
שתקתי. לאט קרבתי את המאכלת ליד איברו והמתנתי.
אולי לאות. אולי למלאך, אולי לאצבע אלוהים, אולי לקול שבתוכי
שיעצור בעדי לעשות את המעשה שבזמן אחר אולי הייתי חושבת שהוא
מטורף. אולי חיכיתי להגיוני ולסביר מכל - שעיליי יאמר לי שאני
חולת נפש ושאני אתיר אותו מיד מכבליו.
אבל הוא לא אמר כלום ולא עשה כלום. אולי לא רצה, אולי היה
מטושטש מכדי להבין ואולי הייתי עיוורת באותו הזמן לסימניו.
אולי הרצון העז של נפשי החולה סנוור את מצפוני ואת קו מחשבתי
הבהירה.

נטלתי גאג אדום ועגול ותחבתי לתוך פיו על מנת שלא יצרח בקולי
קולות, וחשוב מכך - שלא יינשך או אף יבלע את לשונו בטעות.
אחזתי בחוזקה באיבר בידי, קרבתי את המאכלת לבסיס האיבר, נטלתי
נשימה עמוקה ועצמתי לרגע את העיניים. ופתאום - שלאח!
בקו נקי וחד המאכלת, שלו היית מפיל עליה צעיף משי הוא היה נבקע
לשניים כחוט שערה, כרתה את איברו. הוא צרח ללא קול וכמעט פלט
את הכדור מפיו, אני חושבת. ואני, נבהלתי כמו ארנבת שנלכדה בשבי
ולא יודעת לאן עליה לרוץ או להסתתר, הטלתי את האיבר החם בצנצנת
החמוצים המלאה בפורמלין ורצתי במהירות אל עבר אהובי. מיד חבשתי
אותו בתחבושת שהכנתי מבעוד מועד, לחצתי על החתך בחוזקה על מנת
לחסום את זרם הדם המתפרץ. עד מהרה התחבושת החלה להיספג בדם
וכתמים החלו לצוץ על שטחה. בשלב זה, אני סבורה שעיליי התעלף
ואיבד את ההכרה. תחושת קבס עלתה מתחתית בטני במעלה גרוני וחשתי
צורך עז לפלוט את ארוחת הערב שלי, אולם הייתי חייבת להיות חזקה
עבור עיליי. המשכתי ללחוץ בחוזקה על החתך, ידעתי היטב שלו אסיט
את התחבושת על מנת להחליפה זרם הדם ימשיך לפרוץ בשנית. שקלתי
אפילו לאלתר חוסם עורקים במקרה הצורך, אולם לא היה צריך.
הדימום הפסיק ורק לאחר שוידאתי זאת, החלפתי לתחבושת נקיה
והצמדתי אותה באגד מדבק על עורו בחוזקה על מנת שלא תנוע
ממקומה.
הבטתי בעיליי שלי, מעריצה אותו על הקרבתו הגדולה למעני, ליטפתי
את שיערות ראשו הארוכות שהיו דבוקות למצחו המזיע והתמוטטתי על
כורסתי באפיסת כוחות פיזית ונפשית כאחד.
לאחר זמן קצר שנראה ארוך מכפי שהיה באמת הזרקתי לו עירוי
נוזלים על מנת להשיב לו את כל אותם נוזלים שאיבד. לו לא היה
לנו סוג דם שונה, הייתי מבצעת עירוי דם חירומי.
הבטתי בו כבול לשרפרף ולרגע אחד חלפה בראשי מחשבה כהרף עין -
מה לעזאזל עשיתי?!

שתיתי עוד כוס שרדונה. המשקה צרב את גרוני. את האיבר של עיליי
תפרתי בניצב לריבוע עור שחור מרוקע שקניתי אצל תופר-עורות.
ממנו השתלשלו ארבע רצועות עור. חגרתי כל אחת מהן סביב ירכיי,
כמו שקושרים את תיק מד"א של צה"ל. האיבר המשומר הזדקר כאילו
מתוך איבר מיני.
עיליי היה ישוב על ארבעותיו, קשור למזבח ששעות קודם לכן ביצעתי
בו את הניתוח. העברתי יד מלטפת על גבו, עוברת בין פלחי ישבנו
הקטן והמהודק והרפיתי בעדינות. נטלתי באצבעותיי מעט ג'ל סיכוך
והחדרתי את האצבע בעדינות לפי הטבעת של עיליי. הוא נאנח אנחה
קלה. סובבתי אותה בפנים, הוצאתי והכנסתי ואט אט, כשהרגשתי את
השרירים הטבעתיים שלו מתרפים ומתרחבים, החדרתי עוד אחת ועוד
אחת. כשהגעתי לשלישית שנכנסה ויצאה בקלות, פישקתי את רגליו עוד
יותר. מרחתי כמות יפה של ג'ל על האיבר החדש שלי עד שהבריק היטב
והחליק בין אצבעותיי בקלות. שפשפתי את האיבר בפי הטבעת של
עיליי, הצלפתי מעט בישבנו בעזרתו ואז החדרתי את האיבר לישבן
שלו באיטיות. הוא נאנח, גבו התקמר, וישבנו בלט לעומתי. פעם הוא
אמר לי שאני מבוזבזת. שהייתי צריכה להיות גבר, כי מתאים לי
לזיין. ואיך שזיינתי אותו...
דוחפת עצמי לתוכו, תופסת היטב במתניו, בירכיו, שורטת... תחילה
בעדינות ואז בהתפרצות יצרים, משתלחת בו, פורקת עליו את
תשוקותיי, מאווי, חרמנותי, כעסיי, דחפיי...
אמנם לא הרגשתי דבר פיזית, אולם רוחנית, החוויה הייתה עוצמתית,
מסעירה...
הוא פלט פה ושם אנחות, רעד. העברתי את ידי לקידמתו, רציתי
לעסות לו את איברו כפי שהייתי עושה כשהשתמשתי במרחב, אבל ידיי
נתקלו רק בשק האשכים התלוי לו שם בודד ופתאום הבנתי מה אני
עושה וחדלתי מיד.
נשלפתי מתוכו, כולי מתלהמת, נרגשת, סמוקה. לא יודעת אם להקיא
מעצמי או לאונן במרץ, אם ללטף אותו ולהעיר אותו מכל מה שעשיתי
לו במהלך הזמן הזה, או לברוח כל עוד רוחי בי.
"עיליי?" שאלתי אותו כשהתקרבתי אל פניו. הן היו סמוקות. עיניו
היו אדומות ושבילי דמעות התוו דרכן במורד לחייו. הוא בהה
בנקודה בחלל. הוא כלל לא הרגיש אותי, הוא פשוט היה במצב קטטוני
לחלוטין.
"עיליי? עיליי?! ענה לי!" ניסיתי לבקש, לדרוש.
סטרתי לו. אין תגובה.
"אלוהים, מה עשיתי?", צנחתי לרצפה בבכי ולא יכולתי לחדול
מלבכות ולשקוע ברחמים. לא ידעתי אם עליו, או עליי.

עיליי ישב מולי ושתק. הוא חיכך את ידיו זו בזו על מנת להתחמם
מעט. בלי לבקש ממנו, לשם שינוי, קמתי והדלקתי את המזגן על
חימום.
"אתה עדיין כועס עליי?" שאלתי ברוך.
הוא שתק.
"דבר איתי!" התחננתי, "כבר שלושה ימים שאני לא שומעת מילה ממך!
אני כל כך מצטערת... לא התכוונתי לפגוע בך כל כך, אני לא יודעת
מה עבר לי בראש באותו רגע, פשוט רציתי לראות כמה אתה אוהב
אותי...".
הוא הרים את עיניו לעברי. "את באמת רוצה לשמוע מה אני חושב על
זה? כי אני מפחד כבר לדבר. אולי תחליטי לחתוך לי את הלשון..."
"אל תהיה מגוחך", אמרתי ומיד חשבתי - יש משהו בדבריו. הוא מפחד
ממני. אני מפחדת ממני. הוא התיישב על הכורסה וכעת פקק את
אצבעותיו, רגליו תופפו בעצבנות על הרצפה.
"אבל זה בסדר", אמרתי ברכות, "כעת אני יודעת שאתה באמת אוהב
אותי, ויתרת למעני על איבר מאוד חשוב ואני מעריכה את זה מאוד.
האמת היא, שגם לו היית מפסיק אותי לפני ה... ביצוע, עדיין
הייתי מעריכה אותך מאוד. זאת הייתה רק בדיקה, לא התכוונתי לבצע
אותה באמת. רציתי לראות כמה תהיה מוכן להקריב למעני, כמו עקדת
יצחק...".
עיניו נפערו באימה. "את שומעת את עצמך מדברת? האם לא כל הזמן
אמרת שלא אכפת לך לעשות הכל כל עוד זה שפוי, בטוח ובהסכמה? את
רואה שאחד מהם לפחות התקיים? כי אני לא. את תככנית
ומניפולטיבית. את הוכחת לי שמי שאהבתו לשני מוטלת בספק, זאת
אהבתך שלך אליי, ולא ההפך".
"אבל אני אוהבת אותך", אמרתי לו ופתאום המשפט הזה רץ בראשי
הלוך ושוב והתפוצץ בגולגלתי. "איך אתה לא מבין את זה? זה הכל
מאהבה!"
המילים התחילו להשתולל כבסופה המעיפה בקלות עלים, וכל עלה הכיל
בקרבו אות אחת. האם באמת אהבתי אותו עד כה? אולי זוהי סתם
הסוואה? האם אהבתי מישהו כלשהו אי פעם?! האם כל צעד שעשיתי
אי פעם אכן נבע מאהבה? האם אהבה לא אמורה להיות חסרת תנאים
וגבולות? האם אני יודעת לאהוב? יכולה לאהוב? האם כל מערכת
היחסים שלי ושל עיליי לא הייתה מושתת על ניצול? על נוחות?
"אני באמת מצטערת, אתה אדם טוב וזה לא מגיע לך, לא מגיעה לך
אישה כמוני..." השפלתי ראשי.
כבר לא ידעתי על מה בדיוק אני מצטערת, יש כל כך הרבה מעשים
שביצעתי ואני צריכה לבקש ממנו סליחה.
"אני מרגיש כאילו אני לא מכיר אותך", הוא אמר והרים ראשו,
לראשונה מזה זמן רב הישיר מבט אל עיניי. הפעם היה תורי להשפיל
מבט. לא יכולתי להביט בעיניו.
"סיממת אותי. סיממת אותי בסם אהבת אמת, לא רק בסמים רגילים, זה
הכי נורא. סירסת אותי. ואני לא מדבר רק על..." הוא שתק לרגע,
לא יכל לבטא את המילה. "סירסת לי את הלב, סירסת לי את הנשמה...
חתכת לי את הכנפיים, ואני כמו אידיוט, הייתי עיוור וסרבתי
לראות את הכתובת המרוחה על הקיר. האמנתי שאת אוהבת אותי, נתתי
לך את הכל, את כולי: פיזית, רוחנית, כלכלית, מינית... ומה עשית
עם זה? רמסת אותי ודרכת עליי ושברת אותי לרסיסים. את הרסת
אותי, את מבינה? הרסת לי את החיים! יש לך מזל שיצאתי מהמצב
שהייתי בו, אחרת הייתי מאושפז עכשיו באיזו מחלקה סגורה. אני
עדיין אצטרך ללכת כל חיי לפסיכולוג, אני חושב".
"אני מצטערת..." ייבבתי.
"על מה? על עצמך? אני בטוח שלא עליי. את חתיכת אגואיסטית..."
הביט בי במבט מזלזל.
הוא קם מהכורסה והישיר מבטו לעברי: "תקראי את שפתיי: אני
שונא אותך. שונא כמו שמעולם לא שנאתי מישהו וכמו שמעולם לא
חשבתי שאוכל לשנוא".
הוא הלך לכיוון הדלת.
"עיליי! חכה!!!" צרחתי לעברו. עמדתי, אבל מרוב רעידות בלתי
נשלטות של בכי קרסתי על ידיי וזחלתי לעברו. אחזתי ברגליו
וסרבתי להרפות.
"סלח לי, אהובי, בבקשה! אני לא יודעת מה אני אעשה בלעדיך!"
הוא הביט בי בבוז וזה חתך אותי.
"את אפילו לא שווה שארק עלייך", אמר וניער את רגליו ממני כאילו
הייתי כלב רחוב עזוב שנדבק אליו.
הדלת נפתחה ולא הייתי מסוגלת לראות אותו הולך ממני.
"עיליי, אני אעשה הכל, הכל! בחיי, כל שתבקש, הכל כדי לפצות
אותך! הכל כדי שתסלח לי!" הבטתי בו מלמטה בעיניים נפוחות.
הוא הביט בי ושתק. ראיתי בעיניו את הרחמים הגואים בו, אבל לא
היה אכפת לי יותר להשפיל עצמי למענו, העיקר שיהיה איתי (או שמא
להשקיט את מצפוני? האם אכן רציתי שישאר איתי מאהבה או מתלות?
ממקור בריא או חולני הנוטה לאובססיה? האם זה לא מסוכן לשהות
עמו? עמי? המחשבות השתוללו לי בראש ובצעו קרב סכינים עד זוב
דם).
"הכל?" שאל, חיוך נמתח על שפתיו בערמומיות.
"הכל!" הכרזתי בלי לדעת לאן אני מכניסה את עצמי.
הוא סגר את הדלת ועמד מולי. עדיין הייתי על ברכיו, מביטה בו
בעיניי האש פאפיס.
"אני אצטרך לבחון אותך כדי לוודא את זה..." אמר ואז נעל את
הדלת מאחוריו.