ואתה היית המשוגע.
בחופשותיך המעטות מבית החולים נהגת לשוטט ברחובות, והם דאגו
לתפור לך כותונת משוגעים רזרבית, נוסף על זו שהותרת בבית
החולים.
ישבת בתחנת הרכבת הישנה, שיערך סתור, בגדיך מרושלים, על פניך
ארשת של חיה מבוהלת. אצבעותיך נתחבו בהיסח הדעת בחרכי הספסל
השבור, כאילו חיפשו אחיזה בסביבה לא מוכרת.
רפרפת במבטך מוכה הבלבול על העוברים ושבים. הם חגו סביבך כמו
דמויות נעות בקרוסלה אינסופית ומבטם ננעץ בך בהשתאות קפואה,
כאילו דימו לראות בך התגלות של חיזיון מופלא ומזעזע כאחד.
קמת ממקומך והתחלת לפסוע לאורך הרציף. צעדיך היו מהוססים ומשפת
גופך ניתן היה לראות בברור איך אתה מתאמץ לשווא לצמצם את
קיומך. מבטך התועה כמו עבר דרכם, מביט ולא מביט.
לרגעים נראית להם כמו ילד שאיבד את אחיזת אימו במקום הומה אדם.
הם התאספו סביבך, הקיפו אותך במעגל רחב. נדחקת בגבך אל הקיר.
השאלות זרמו מפיהם בנחשול מאיים של מילים רצוצות.
הם ציפו ממך לתשובה שבוששה לבוא, פניהם נקמצו לחיוך מאולץ
שעיניהם מיאנו לקחת בו חלק. עייפת ממבטיהם.
בתנועות ידיים רפות הצלחת לפלס לך דרך וברחת משם.
ירדת אל הים. הבטת בו, איך הוא נאסף אל עצמו בהילוך איטי,
מותיר אחריו שובל קצף לבן. הפקרת את עצמך לחיבוקה האוורירי של
הרוח. אוזניך השתדלו להתעלם מצווחתם מבשרת הנשכחות של השחפים.
הם עטו על הגלים, נטמעו בהם וחזרו והגיחו מתוכם בתאוצה מוגברת,
ואתה הבטת בהם בריכוז ובעצירת נשימה, כאילו מתרחש לנגד עיניך
מעשה בריאה נדיר.
התרכזת בדממה. שמעת איך היא מפרה את עצמה, מפלסת לה נתיבים
חדשים, חודרת אליך ומרגיעה את קולות הטירוף שנהמו בתוכך.
ובלבך קיננה שאיפה אחת: להשיל מעליך את הקרום הבררני, להתמזג
עם הים, עם הטבע, להיות חלקיק זעיר מישות אדירה שאינה תלויה
בדבר.