במשך שבוע לא הרגשתי טוב. הרגשה מעיקה כזו של כאב שלא מרפה.
ניסיתי להתעלם מזה, אבל בסוף הגעתי למסקנה שצריך ללכת לרופא.
רופא לב.
בתור בבית החולים פגשתי כל מיני טיפוסים. אחד, שישב ממש לידי,
היה במצב חמור. היתה לו הבעה חלולה על הפנים, עיניים ריקות
וחתכים על הידיים. הצוואר שלו היה פצוע. 'בטח ניסה להתאבד',
חשבתי, 'ומישהו עצר אותו באמצע.'
בחורה עם שיער אדום כמו להבה, שישבה לידי, נראתה חייכנית למדי,
לא הבנתי מה היא עושה שם, עם כל חולי הלב.
"סליחה", פניתי אליה, "את בתור לדוקטור קפלן?"
"כן", היא ענתה.
"את לא נראית כמו חולת לב."
"תודה", היא חייכה, "אני צריכה כדורי עצב וזה רק עם מרשם
רופא."
"לשם מה לך כדורי עצב?" התפלאתי.
"זה עוזר לי לכתוב שירים", היא אמרה.
הנהנתי בהבנה והסתכלתי סביבי. לא כולם נראו רע, חלק סתם היו
עצובים, חלק רציניים וחלק עם פנים חתומות. לא היתה לי כל דרך
לדעת למה הם שם. פני פוקר הם בהחלט מצרך נדיר.
הדלת נפתחה ואישה מבוגרת יצאה מחדר הרופא. ההוא שלידי, עם
החתכים בידיים, נכנס.

בהיתי בחלל האוויר וניסיתי לשחזר למה אני פה. כמובן, היא.
הסיבה שאני מבזבז את הזמן שלי בקופות חולים אצל רופא לב,
כשבחיים לא היו לי שום בעיות כולסטרול. היא הביאה אותי למצב
הזה, המצב האומלל הזה, שאני לא מסוגל להתרכז בשום דבר, שאני לא
מסוגל להמשיך לחיות. כי הכאב הזה תמיד יהיה שם ויפריע לי
לחשוב. אבל היא, מה אכפת לה? אני בסך הכל בחור נחמד, שעשוע
בשבילה. כמה היא נהנית לשבור לי את הלב כל פעם מחדש, כמה זה
קל.
האיש עם החתכים בידיים יצא ואני נכנסתי.

"שלום", אמר הדוקטור.
"שלום", השבתי.
"אני דוקטור קפלן, איך קוראים לך?"
הרגשתי כמו אצל פסיכיאטר, לא כמו אצל רופא.
"יצחק", עניתי במהירות.
"מה מביא אותך לכאן, יצחק?"
התיישבתי על הכיסא והתכוננתי לשפוך בפניו את הלב, כמו אצל כל
הרופאים האחרים.
"פעם הייתי נורא שמח, דוקטור, אבל היום אני כבר לא יודע אם
אהיה מאושר שוב, אני לא יודע..."
"חוסר ביטחון?" הוא שאל.
"לא", עניתי.
"התעללות?"
"לא."
"אולי", הוא קימט את מצחו, "אובדן קרוב משפחה או חבר?"
"לא."
"אם כך, זה בטח בעיות בתחום הרומנטי", הוא פסק.
"כן", נאנחתי.
"אהבה נכזבת."
"נכון."
הוא התרווח בכיסאו והתחיל לתקתק במחשב. "מחלה שכיחה ביותר. אני
רושם לך אושר, זה צריך לעשות את העבודה. קח כדור שלוש פעמים
ביום, אחרי כל ארוחה."
הוא לחץ על כפתור במקלדת והמדפסת התחילה לפלוט נייר.
"תודה, דוקטור."
"בבקשה", הוא אמר ונתן בידי את המרשם, "כמו כן, אני מציע לך
למצוא אהבה בקרוב, לפעמים זה יותר טוב מהתרופה עצמה. קח אותה
רק אם תצטרך. יום טוב לך."
יצאתי מהחדר, הבחורה הג'ינג'ית קמה ממקומה.

הלכתי לכיוון בית המרקחת, עם המרשם ביד. לרגע קל, בתור ההוא
לקופת החולים, הרגשתי טוב. היה משהו בבחורה הזו, שהקל את הכאב.
'חבל שלא אראה אותה שוב', חשבתי.
פתחתי את דלת בית המרקחת ומובייל מצועצע השמיע את מנגינתו
החדגונית, בטח בפעם המליון.

"שלום", קרא הרוקח, "במה אוכל לעזור?"
הושטתי לו את המרשם. הוא הסתכל ומלמל את מה שהיה כתוב, ספק לי
ספק לעצמו.
"עשרה מיליגרם אושר."
הוא הושיט את ידו אל הארון שהיה מאחוריו.
"בבקשה", הוא אמר והניח את התרופה על הדלפק, "כיצד אתה משלם?"
"בנקודות חן", עניתי.
"זה יעלה לך שלוש נקודות, אם כך."
הוצאתי מכיסי את השקית שהכנתי בבית והושטתי לו שלושה כדורים
קטנטנים.
'זה מתחיל להיגמר לי', חשבתי, 'עוד מעט אצטרך לשלם בכתמי
לידה.'
לפתע שמעתי את מנגינת המובייל, האומרת שמישהו נכנס לחנות.
סובבתי את ראשי וראיתי את הבחורה הג'ינג'ית, מהתור לקופת
החולים.
"היי, מה אתה עושה פה?" היא שאלה.
"מה את עושה פה?" החזרתי.
"קונה תרופות."
"נו, גם אני."
היא חייכה, "תוכל לחכות לי רגע?"
"בטח", השבתי.
היא שילמה לרוקח בנמשים ויצאה מבית המרקחת, אני אחריה.

"אני רונית", היא הושיטה את ידה.
"יצחק", אמרתי ולחצתי אותה.
היא נראתה נבוכה לרגע, לא יודעת מה להגיד, ואז התעשתה והוציאה
פיסת נייר ועיפרון מהתיק. היא שרבטה משהו בחופזה והושיטה לי את
הפתק.
"זה המספר שלי, תטלפן אם מתחשק לך. ביי", אמרה והלכה.
'אולי לא אצטרך את הכדורים בסוף', חשבתי וטמנתי את האושר בכיס
עמוק במעיל, שספק אם אוכל להתחקות אחריו, אפילו אם ארצה.

שמתי את העיפרון, בו השתמשתי לכתוב את הפתק, על המושב הריק,
התנעתי את המכונית ונסעתי הביתה. מילים של שיר חדש מתגבשות
במוחי.
"לקחת את הכדור, לחכות חמש דקות, ו-הופ! את עצובה כמו אביב גפן
בימיו הטובים", זה מה שהרופא אמר.
כבר הרבה זמן שלא כתבתי שיר. בהתחלה חשבתי שזה מחוסר מוזה, אבל
אז עשיתי חושבים והגעתי למסקנה שאני כותבת רק כשאני עצובה,
פשוט ככה. חברה שלי סיפרה לי על איזו תרופה לדיכאון, אבל מסתבר
שהיא רק עם מרשם רופא. הלכתי לדוקטור קפלן הזה והסברתי לו את
המצב. בהתחלה הוא לא רצה לתת לי את המרשם. הסברתי לו שזה בשביל
ספר שאני כותבת והוא השתכנע, אבל ביקש שלא אספר לאף אחד. הוא
אמר, שאם אנשים יתחילו להשתמש בתרופות כאלו לצרכים לא רפואיים,
יקרה בדיוק מה שקרה למריחואנה. לא כל כך הבנתי מה הקשר, אבל
הבטחתי לו שלא אספר. אני הרי חייבת את הכדורים.

החנתי את המכונית ונכנסתי הביתה. הנחתי את התיק על הספה בסלון
והתכוונתי להוציא ממנו את הכדורים. פתאום הבנתי, שאותו השיר
שהתגבש לי בראש, הוא בכלל לא שיר דכאוני, הוא לא שיר של עצב.
זה שיר על הבחור החמוד ההוא שפגשתי בקופת החולים, ואח"כ בבית
המרקחת. יש לו משהו בעיניים, שגורם לי להרגיש כמו ילדה בת
שש-עשרה.
ישבתי ליד השולחן וכתבתי שיר על אהבה.

"קראתי הכל."
זה היה יום חמישי, הייתי במשרד של המו"ל, וניסיתי לשכנע אותו
לעשות מאוסף השירים המשורבטים על הנייר, ספר. משהו שאוכל
להראות לאנשים ולהגיד: "היי, אני כותבת רצינית!"
"הכל מצויין", הוא אמר.
חייכתי. נשמתי לרווחה, ימים של עצבנות, דיכאון ועבודה קשה
הגיעו לקיצם.
"חוץ מהשיר האחרון", הוא סיים.
פניי נפלו.
"מה איתו?" שאלתי.
"הוא מעניין, אבל אין בו את מה שיש לשאר. הוא לא בוגר כמו
כולם. לא גרוע, אבל לא מתאים, לא טוב מספיק. תעבדי עליו ותחזרי
אליי בעוד שבוע."
יצאתי מהבניין כועסת. איך לעזאזל הוא מעז להגיד שהשיר האחרון
לא בוגר מספיק? הוא הכי אמיתי מבין כולם.
חודשים של עבודה יורדים לטמיון בגלל שיר מסכן אחד. מה בסך הכל
רציתי? לסיים את הספר? להראות משהו לאמא? שייקחו אותי קצת יותר
ברצינות?
התחלתי ללכת לכיוון האוטו כשפתאום הפלאפון צילצל.
"היי, מה נשמע?"
זה היה יצחק.

לקח לי די הרבה זמן לאזור אומץ כדי לטלפן אליה, אבל זה היה
שווה את זה. עם הזמן, השיחות התארכו. סיפרנו אחד לשני הכל ולא
הרגשנו איך הזמן עובר. הכל היה נפלא.

"היי, מה נשמע?"
"הכל בסדר, מה שלומך?"
"תגידי, בא לך להיפגש מתישהו?"

הפגישה עם המו"ל היתה יום לפני הפגישה עם יצחק. משום מה חשבתי
שאוכל לתמרן בין שניהם. יום לפני, ועדיין לא היה לי שיר אחרון,
שיר כדי לסיים את הספר, שיר כדי להראות, להרשים.
לקחתי כדור אחד, שני מיליגרם של דיכאון וכתבתי את השיר. הוא
היה כמו כולם: דכאוני, נבוב, אבל מוצלח. בדיוק כמו שהמו"ל רצה,
בדיוק כמו שהוא ציפה ממני.

הפגישה עם יצחק הלכה רע. הייתי שרויה בעצב ולא שמתי לב אליו
בכלל. הוא נראה כמו משהו זר, מרוחק. לפני שנפרד ממני לשלום,
הוא עשה את מה שאני רציתי לעשות ממילא. הוא אמר שזה פשוט לא
הולך, שאני כבר לא מחייכת, לא צוחקת, שהאור בעיניים שלי כבה.
כאילו לקחתי כדורי דיכאון.

"חמישה נמשים, בבקשה", אמר הרוקח.
הוצאתי את השקית שהכנתי בבית מהכיס ושלפתי משם חמישה כדורים
קטנטנים. יצאתי מבית המרקחת, המובייל המצועצע משמיע את מנגינתו
הנצחית והטפשית, כמו תמיד.
דוקטור קפלן אמר שהוא ייתן לי את כל כדורי הדיכאון שארצה, רק
שלא אדווח עליו.
"מאיפה החשק לכתוב כל כך הרבה שירים?" הוא תמיד היה שואל.
"זה ממכר", הייתי עונה לו ומחייכת חיוך של עשרה מיליגרם אושר
ועשרים מיליגרם דיכאון.