עליתי על האוטובוס, עיניי נתקלו בשלו. הן היו ירוקות ונפלאות,
מקרינות חום וחוכמה של נזיר בודד בהימלאיה. רציתי להתיישב
מולו, כשלפתע הבחנתי בדלי מלא חומרי ניקוי שהונח בקפידה בין
רגליו ובמגב הנשען על הכסא שלידו. לא רציתי להטריח אותו בהזזת
החפצים שלו, אז רפרפתי מבט נוסף לכיוון עיניו הטובות, וחיפשתי
מקום אחר לשבת בו. הוא הבחין בניסיון שלי למצוא מקום אחר והניף
בעדינות את ידו בתנועת תודה, אבל בדיוק באותה שנייה הבנתי אני
שכל המושבים האחרים תפוסים והתיישבתי מולו בכל זאת. חשבתי
שאכזבתי אותו, שבכל זאת ייאלץ להתעסק עם כל הציוד שלו, אבל הוא
פינה לי מקום במרץ ובשמחת מה. חייכתי אליו, הוא החזיר חיוך.
במשך הנסיעה הקצרה הבטתי אל הנוף העירוני מחוץ לחלון האוטובוס,
אך עינינו המשיכו להיפגש כאילו במקריות מדי פעם. כשהוא לא שם
לב, או לפחות העמיד פנים שהוא לא שם לב, בחנתי את תווי פניו.
עור שזוף, לסת חזקה, שפתיים עדינות וזיפים קצרים שמקורם כנראה
בעצלנות. שערו היה קצוץ. בעשר הדקות של הנסיעה לא יכולתי לחשוב
על שום דבר מלבד הנזיר הזה שיושב מולי ברוגע כזה. הוא חושב
עליי עכשיו? המבטים שלנו מצטלבים במקרה? אולי אני סתם מדמיינת
וכל התנהגותו היא מתוך חברותיות ישראלית טיפוסית ותו לא. הוא
לחץ על לחצן העצירה והרים את הדברים שלו. המשכתי להסתכל מחוץ
לחלון, עצובה שככה נגמר רומן המבטים הקצר הזה. הוא קם ונעמד
ליד הדלת, שאליה היה מופנה גבי. האוטובוס נעצר והדלת נפתחה,
אבל הוא לא ירד. יכולתי להרגיש את עקצוצי העיניים הירוקות
שנועצות מבט בשערי הארוך, הגולש הרבה מעבר אל משענת הכיסא.
האוטובוס המשיך לנסוע, התחנה הבאה היא שלי. לקחתי את התיק
ונעמדתי על ידו בשתיקה, מחכה לעצירה. אולי הכול באמת היה בראש
שלי. ירדתי מהאוטובוס והלכתי עם זרם התלמידים לכיוון בית הספר.
הוא הלך אחרי. קצב צעדיו הדביק את קצב צעדי עד שהוא הלך לצידי.
אולי אני לא מדמיינת. "אני דרור. לא רציתי לפספס כאלה פנים
יפות, איך קוראים לך?" "תודה!" חייכתי מאוזן לאוזן. "דניאלה".
זו הפעם הראשונה שהשם שלי זרם ככה מפי, תמיד חשבתי שהוא ארוך
ומסורבל מדי, אבל עכשיו הוא פשוט התגלגל לי על הלשון. "מה אתה
עושה עם דלי ומגב?" שאלתי אותו בחיוך את השאלה שרציתי לשאול כל
הדרך. "אני עובד פה בקניון, מנקה חלונות." אמר. ומיד הוסיף,
בהתנצלות: "עבודת בוקר". "וואלה", אמרתי לו, למרות שרציתי
להגיד לו שלא יתנצל, ניקוי חלונות הוא טוב בדיוק כמו כל עבודה
אחרת, בבוקר או בערב. "אז באיזה כיתה את, דניאלה?" הוא שאל.
"י'" עניתי, והפעם בקול שלי הייתה נימה מתנצלת. כיתה י' לא
טובה כמו י"ב, בטח לא בעיניי מישהו, שלפי השרוואל והשרשרת,
נראה כאילו כבר חזר מהמסע של אחרי הצבא. "חבל, ממש חבל" אמר
באכזבה כנה. שער בית הספר היה במרחק צעדים ספורים. "טוב
דניאלה, החיים יפים!" קרא אליי כשהגעתי אל השער. "תהנה!"
החזרתי לו קריאה, עדיין מחויכת, וצעדתי אל תוך בית הספר. |