היה פעם אי של שמש-תמיד ותכלת-עד וכרי-נוצות לבנים השטים ברקיע
לנצח.

גשם לא ירד שם מעולם. איש לא ידע מהו גשם, ומשום כך לא נשא איש
תפילת עיניים צמאות לרקיע. בגשם לא היה כל צורך. מי-הים
המתוקים השקו לרוויה את השדות ואת הגנים.

האדמה היתה פוריה כל כך, עד כי מוט-עץ יבש, לו ננעץ בקרקע, היה
מלבלב ופורח וגומל פירות. נתז ממי-הים, לו אך נגע באדמה
הזרועה, מיד היה מבצבץ ועולה מן הזרע נבט ירקרק. בלולים הוטלו
ביצי זהב, החלב היה מתוק מדבש והדבש היה נוצץ כזהב.
גניו של ארמון המלך גלשו עד הים. אוצרות בדולח וזהב נערמו
בגנזי הארמון. יועצים, שרים ומשרתים סבבו את המלך. בני העם
העריצו את מלכם. בידנש, סוסתו של המלך, היתה לבנה כנוצות-רקיע
ומהירה כאור. אבל במלך דבק העצב כשובלה של גלימת מלכות, ושמחתם
של דרי הארמון ובני העם כולם הושבתה.
לבו של איש לא נמלא שמחה. המאכלים שעלו על שולחן המלך ועל
שולחנות נתיניו - מפרי העץ ומירק השדה ומדבש הכוורת ומהחלב
הטוב - היו תפלים לחכם, וחיוך לא עלה על שפתיהם.

"מדוע, מלכי?" שאל זקן-היועצים את המלך, כפי ששאל בכל פעם,
כשפגש במלך המהלך לבדו על שפת הים.
המלך לא ענה ורק הביט הרחק אל המקום בו נושקים מי הים לרקיע.
"צא לקרב, מלכי. מלך זקוק למלחמה. בלעדיה הולך דמך ומתקרר."
המלך חייך חיוך עצוב.
"עם מי אלחם?" שאל והביט שוב אל הים.
"בדהרת סוסים." ניסה זקן-היועצים שנית את כוחו. "בידנש, סוסתך,
מהירה מן האור."
המלך לא השיב.

בשעות הערביים של אותו היום רכב המלך על בידנש. בתחילה רכב
בשבילים הכבושים בגן הארמון, אבל לפתע, בסערת רגע, פנה מהשביל
והדהיר את הסוסה הלבנה אל תוך היער.
ככל שהעמיק המלך לרכב הפכו שבילי היער לצרים יותר ומלאי
מהמורות. שורשים עבים התפתלו מעל פני האדמה, ורק זריזותה של
בידנש וחכמתה מנעו ממנה לשבור את רגלה, או להפיל את המלך מגבה.
היא דהרה לאט יותר מתחת לענפים הנמוכים והגבירה מעט את
מהירותה, כשהתרחבו השבילים לפני האגם שבקרחת-היער.
בסוף כל הדרכים, על מצע עלים חומים ויבשים, שכב אריה ענק,
והביט במלך ובסוסתו בשבע עיניים זהובות ששובצו בפניו הענקיים,
עין תחת עין. רעמתו אדומה היתה כדם. גופו העצום חסם את השביל,
והאגם נראה לפתע רחוק כל כך.
הסוסה הלבנה התרוממה על רגליה האחוריות וצהלה.

"ווהווו, עמדי בידנש."
המלך הרגיע את סוסתו כשהוא מלטף את רעמתה. האריה שכב דומם,
ראשו מורכן לאדמה. מדי פעם ליקק בלשונו את כפתו הקדמית ושב
ונשא אל המלך שבע עיניים.
"הוא פצוע," אמר המלך. לבו הלם בעוז, טעם זר עלה על לשונו,
והדם אץ בעורקיו. "כפתו הקדמית זבה דם."
בידנש הביטה בו בעיניה הנבונות. היא לא פחדה עוד, תנועותיה היו
רגועות, והיא לחכה מעט עשב, כשהיא מנופפת בזנבה.
המלך קרע את גלימת הרכיבה הלבנה שלו לפסים ארוכים. הוא הרטיב
יריעת בד במעט יין-שרף מצקלונו והספיג את הפצע המדמם. ברצועות
הבד הלבנות והארוכות חבש את כפו של האריה. רעד חלף ברעמה
האדומה כשנגע יין-השרף בבשר החי, אבל האריה לא נע. הוא הביט
במלך שקפץ על אוכף סוסתו והתרחק משם. השמש כבר עמדה לשקוע. אחר
כך התרומם האריה בכבדות על רגליו.

בלילה הציפו גלים גבוהים את גן הארמון, שריקת הרוח העזה
וצהלותיה של בידנש מן האורווה קרעו את שנתו של המלך, וכשנשמעה
דפיקה בדלת הארמון, חש אל הקומה התחתונה עוד לפני שעשה זאת
משרת-הכניסה.
נערה יפהפיה ורטובה כליל מרסס-מימיו של הים עמדה בפתח. המים
הפכו את שערה האדום לארגמני כמעט וכף ידה הימנית היתה חבושה
ברצועות משי מלכותי לבן.
"מי את?" שאל המלך.
"בת האגם אשר ביער אני," השיבה הנערה. "לפני שנים רבות הייתי
רוקדת בקרחת היער הגובלת בממלכת אבי יחד עם אחיותי, בנות האגם.
גדול היה אז היער, גדול מכפי שהוא היום, עצי פרי צמחו בו ועצי
נוי הצלו על האגם, פרחים פרחו בו, פרפרים רפרפו בו והאגם בתוכו
- כמו עין תכולה ועמוקה ללא סוף.
שר האגם, אבי, מאס בעצי היער, הוא הביט לרקיע וביקש ממלכות
חדשות. כך עלו אבי ואחיותי לרקיע. מכשפת המרומים הפכה אותם
לכרי-נוצות המשייטים ברקיע לנצח. רק אני לבדי קוללתי בשבע
עיניים, ובחסדך הוסרה ממני הקללה."
"מדוע?" שאל המלך.
"הזהר ממתנות." אמרה הנערה. המלך הביט בה בעיניים שואלות והיא
החזירה לו מבט זהוב. "אין אתה זקוק לחסד."

שבעה ימים ושבעה לילות נמשכה חגיגת נישואיהם של המלך והנערה
זהובת העיניים. כל העם בא אל המשתה ושולחנות ארוכים נמלאו
מעדנים ומשקאות. מזרקות המים היזו מי מעמקים שעלי ורדים הושרו
בתוכם. מימיו המתוקים והריחניים של הים נצצו כיהלומים
באור-השמש. טיפותיהם נשברו לאלפי רסיסים צבעוניים.
ביום בו פגש המלך באריה המוטל בקרחת היער חש לראשונה בטעם על
לשונו - מעולם לא היה היין משכר כל כך, מעולם לא היה הדבש מתוק
כל כך. אור עיניו של המלך זרח כאור שבעת הימים.

בתום שבעה ימים הרכיב המלך מלכה זהובת-עיניים על גבה של הסוסה
הלבנה. מהירה כאור עברה חלפה על פני הממלכה כולה והמלך ומלכתו
על גבה. שבעה ימים ושבעה לילות דהרו על שפת הים, בין גנים
ומטעים, בין שדות ובתי כפר, אף אל קרחת-היער חזרו ועל שפת האגם
ישבו.
"מי שמביט הרחק, מגיע הרחק." אמרה המלכה. "ומי שמגביה מבט,
מגביה עוף, מי שאינו זקוק לחסד, ייזהר מחסדים."
על שפת-האגם נשק המלך למלכתו.
"האגם מקולל אל תשתה ממימיו."
עיני הזהב הביטו בו ושבע דמעות נטפו מהן. הוא טעם את דמעותיה
המתוקות והצלולות כמים והניח נזר זהב דקיק על ראשה האדמוני
וענד טבעת זהב לאצבעה ושרשרת זהב לצווארה.
שבע עיניים פקוחות, עין תחת עין, שובצו בשרשרת הזהב. עשויות
היו אבן כרום-הים זהובה וקצותיהן משוננים היו. שרשרת זהב זהה
ענדה המלכה לצווארו של המלך, שבע עיניים פקוחות וזהובות שובצו
גם בה, עין תחת עין. קצותיהן המשוננים דקרו קלות בחזהו ולא
הניחו לו לשכוח את מלכתו.

חיי שפע ראה המלך עם מלכתו. ששה בנים נולדו להם ובת קטנטנה
ששערותיה תלתלים אדומים כאש ועיניה זהובות ככרום-הים. כאשר היה
המלך מביט בבניו הגמישים והחזקים המדהירים, מהירים כאור, את
סייחיה של בידנש, היה לבו נמלא עוז וכאשר הביט בבתו הקטנטנה
ויפת התלתלים, הרכובה על גבו של הצעיר בסייחים, היה לבו נמלא
עדנה. אהבה עזה אהב את מלכתו ואת ילדיו הקטנים, אך העצב חזר
והתבסס בלבו, והתiפל, שנטש אותו ביום בו ראה אריה בעל שבע עיני
זהב מאונכות מוטל בקרחת-היער, חזר ועמד על לשונו.

"דהרת סוסים!" שב זקן-היועצים ואמר למלך המהלך לבדו על שפת הים
"דמך הולך ומתקרר."
המלך עלה על גב סוסתו ופרץ בדהרה מהירה כאור.

איש לא יכול היה להדביקו. תחרויות סוסים נערכו בארמון המלך, אך
איש לא התקרב למהירות דהרתו של המלך. שוב טעם המלך בדל מטעמן
הטוב ומניחוחן של הלמות הלב ושמחת הניצחון הפשוטה, ומייד חזר
העצב התפל ודבק בו ובכל הסובבים אותו ובבני העם כולו.

המלכה זהובת העיניים קראה למנגנים ולרקדנים, אשר מילאו את
הארמון. תחרויות שירה, ריקוד, ציור ופיסול נערכו בארמון והמלך
לא התקשה לבחור את המנצח - את הזמר הענוג ביותר, את הריקוד
הנפלא ביותר, את הציור שנראה כחי ואת הפסל שנראה כבשר ודם.
התהום הפעורה לא התמלאה, ורק הלמות-הלב ושמחת-הניצחון הטהורה
העלו עדיין סומק של הנאה בלחייו וקצה קצהו של טעם על לשונו.

"אינך אוהב אותי עוד" אמרה המלכה למלך. שניהם עמדו ליד אבוסה
של בידנש והמלכה הושיטה לסוסה הלבנה פלח מהתפוח שבידה. "לו
אהבת אותי, היה טעמם של תבשילי ערב לחכך והתפלות לא היתה נוגעת
בלשונך."
קצותיהן המשוננים של שבע עיני הזהב דקרו את המלך בחזהו דרך
קבע, כבר לא הבחין בהם, אבל עתה חש מדקרה עזה.
"לא זכרתי מתי עלה טעם על לשוני עד אשר פגשתי בך. את החזרת את
הטעם לחיי, את האושר ואת הלמות-הלב, אבל התiפל חזר והתגנב אלי
כנחש."
"אם כך, אקרא למיטב המבשלים, הטבחים והרוקחים אל הארמון. אם רק
תרצה בכך, תוכל להעניק את חצי-המלכות לאיש, אשר יחזיר את טעמך
ויגרש ממך את התפלות."
"את סוסתי אתן לו," אמר המלך בלחש והשפיל את קולו ואת עיניו
לקרקע. בידנש צהלה עגומות והעבירה לשון מחוספסת על כף ידו.
"לאיש, אשר יגרש את התiפל, אתן את בידנש."

טור ארוך של אוחזי סירים מהבילים וקערות גדושות ומגשים מתפקעים
וקנקנים עולים על גדותיהם עמד בפתח אולם-האוכל שבארמון. המלך
ויועציו הרימו כל מכסה וטעמו כל תבשיל - עוגות בנות קומה אחת
ושתיים ושלוש, נזידים מירקות-האדמה ומרקחות מפרי-העץ. סומק
הנאה עלה בלחיי המלך, סומק הנאה שבניצחון מתקרב - יהא המנצח
אשר יהא, יזכה מי שיזכה. לבו החיש את פעימותיו, ובני טעם
קלושים ורחוקים עלו על לשונו.
שבעה ימים ושבעה לילות יימשך המשתה, כל איש ואיש בממלכה ידע
מהו הפרס המובטח למי אשר יחזיר למלך את טעמו ולממלכה את השמחה
האבודה, ומי הוא האיש אשר לא יחשוק בסוסה הלבנה כנוצות רקיע?

אך טעמים ובני טעם וריחות וניחוחות וצבעים וגוונים, הכל כבר
נבחש לעיסה אחת נטולת טעם וצבע וריח. המלך ויועציו עייפו,
הלמות-הלב וטעם-הניצחון המתקרב כבר לא החישו את הדם בעורקי
המלך. יהא אשר יהא, יזכה מי שיזכה - כבר נגזר על המלך לכלות את
ימיו ללא טעם על לשונו וללא סוסתו האהובה.

הטור הלך והתקצר. דמות קטנה וכפופה עמדה בסופו. לבו של המלך
נכמר, היתה זו אשה זקנה, שפניה השזופים משמש חרושי קמטים. הוא
סימן באצבעו לזקן-היועצים והלה נטל את הזקנה המרעידה והוביל
אותה אל שולחנו של המלך.

"חפצה את בסוסתי, סבתא?" שאל המלך וחייך אל האשה. זו לא השיבה
דבר והרימה מכסה-חרס כחול מעל קערית-חרס קטנה ותכולה. אבקה
היתה שם, לבנה כנוצות-רקיע.
"כן, סבתא?" שאל המלך "זהו המאכל אשר הכנת למשפט-המלך?"
הזקנה אחזה מעט מן האבקה אשר בקערית בין אצבע, אמה ואגודל
וזרתה אותה על המאכלים הרבים המונחים על שולחן המלך. חלק מן
המאכלים אובקו בנדיבות וחלק בזהירות - גרגר ומחצה ולא יותר.
"ועכשיו טעם-נא, מלכי," קולה היה חורק מעט אבל עמוק וחם, שזוף
משמש וחרוש קמטים. "בסוסתו של המלך אינני חפצה, אינני חפצה
בדבר. אנא, טעם מן המאכלים עתה."

נדמה היה למלך כאילו נפקחו עיניו לראות צבעים, אשר כמותם טרם
ראה מעולם. קרני השמש חדרו לחדר ונשברו בתוך עיניו לאלפי
רסיסים של צבע. כל גרגר אבק היה עולם ומלואו. קולה של הנמלה
הזוחלת על הקיר בעברו האחר של האולם הגדול, הצטרף לשירת-העולם
כולו.
"אכול עתה," זימרה הנמלה ושש רגליה תמכו את הקיר לבל ייפול.
"מזון-מלכים הוא."

"מזון-מלכים הוא," אמרה הזקנה. "המלח המבורך. טרם בא כטעם הזה
על לשונך."
המלך עצם את עיניו. האושר היה טהור ומושלם, ומדקרת-התמיד בחזהו
שככה ונעלמה. בעיני רוחו ראה את סוסתו הלבנה דוהרת, כשהוא על
גבה ועל לשונו טעם לבן כנוצות-רקיע.

כשפקח את עיניו, עדיין עמדה קערית החרס הקטנה והתכולה על
השולחן. בהיסוס נטל מן האבקה בין אצבע, אמה ואגודל ופיזר מעט
על לשונו. פניו התעוו, הקערית נהפכה על צדה, והאבקה הלבנה
נשפכה על השולחן.  
גרגרים לבנים נערמו על השולחן ומשם אל רצפת האולם הגדול.שהפכה
לבנה לחלוטין. כשנפתחה הדלת, גלשו במורד גן הארמון ומשם אל
הים. המלך ושריו אצו במורד הגן והביטו אל האופק.
"סגור את המכסה, מלכי." זעק זקן היועצים, הוא התקשה לרוץ והיה
מתנשם בעקבות הרצים. "הים יגאה וגליו יכסו אותנו."

"המים לא יגאו," אמרה המלכה. היא התקרבה אליו, רכובה על גבה של
בידנש. שבעה סייחים צעירים ולבנים דהרו בעקבותיה ועליהם רכובים
שבעת ילדיהם. המלכה נעמדה לצידו, תלתליה אדומים כדם, מבטה בוער
ככרום-הים והיא אוחזת בחזקה בשבע העיניים שעל צווארה. "אך יותר
לא תוכלו לשתות מהם. זו קללת האגם המלוח."

שבע דמעות זלגו מעיניה והמלך הושיט אצבע וטעם אותן. טעמן היה
נפלא. כטעם המלח.
"הבט למעלה." אמרה המלכה.
כרי נוצות לבנים שטו ברקיע, תנועה קלה ורכה הנמשכת לנצח.
"מעתה לא תביט עוד בים. אל הרקיע תשא עיניים, אל נוצות הרקיע
הרכות והלבנות תתפלל.
לרקיע תשא קולך, ואם תפילותיך תיענינה ודמעות המלח שלך תרווינה
את האדמה היבשה, תהפוכנה נוצות-רקיע למים ותרדנה אליך ממרומים
להשקות את שדותיך."
המלכה זהובת העיניים רכנה ונשקה למלך על מצחו. היא צקצקה
בלשונה ובידנש החלה לדהור, כשסייחיה ממהרים בעקבותיה.
מהירים כאור ולבנים כנוצה נאספו סוס ורוכבו לרקיע.

כי הארץ, אשר אתה בא שמה לרשתה, לא כארץ מצריים היא, אשר
יצאתם משם, אשר תזרע את-זרעך, והשקית ברגלך כגן הירק.  
והארץ, אשר אתם עוברים שמה לרשתה, ארץ הרים ובקעות. למטר
השמיים תשתה-מים.  
ארץ, אשר-ה' אלוהיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוהיך בה מראשית
השנה ועד אחרית שנה.                                        
                     
דברים יא י-יב

בספרו של משה סתווי 'גלויות וסתומות בלשון' (ת"א תשכ"א, עמ'
164-163) מצאנו כזאת: "בשפה הערבית מתהלכת מימרה: 'אהל מצר מה
ביערף אללה' - אנשי מצרים אינם מכירים (מודים) באלוהים.
והדברים תמוהים, מדוע ולמה אין בני מצרים מודים באלוהים, ועל
מה מושתתת מימרה זו? אולם כשאנו פותחים את ספר דברים יא,
י-יב... מתחוור לנו... מי שמשקה את האדמה ברגליים כגן הירק...
ואינו זקוק לברכת שמים מעל, ומי ששותה מים בלי מטר השמים - אין
הוא רואה צורך באלוהים".
הרב אלחנן סמט ל"פרשת עקב"-
http://www.daat.ac.il/daat/tanach/samet/d3-2.htm
ועוד
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/emunat/32/03203.htm

ת.