הוא עמד מולי, לא ידעתי מי הוא או מה הוא רוצה, רק ידעתי לפי
ההבעה שלו שיש לו כוח, כוח שאני, סילוור סוט, צריך להשמיד.
התקדמתי, צעד, עמידת המוצא האהובה עליי, ברך אחורית מכופפת,
ברך קדמית כמעט ישרה, שתי ידיים למעלה, אחת מתוחה קדימה, השניה
מכופפת ומגיעה עד המרפק של הקדמית. העמידה הרגילה שלי, זה לא
היה אמור להיות קרב קשה, הוא לא היה חזק מידי, אבל נפלתי בפח
הזה של הסתרת כוחות יותר מידי פעמים, אני אזהר, אבדוק אותו,
ואז אחסל.

הוא נשאר לעמוד כמו שהוא, לא זזנו בערך רבע שעה, עד שראיתי את
זה בפעם הראשונה, החיוך המרושע, הניצוץ הכחול ביד, הוא טען
מתקפה שאסור היה לי להחמיץ, לחסום לא יעלה על הדעת, חייבים
להתחמק. התכוננתי לזה, ואז ראיתי שהוא קורא אותי כמו ספר,
שיניתי מהלך, הסתובבתי, ורצתי, הכי מהר שלי, שאצלי זה בערך
שלוש פעמים ממהירות האור, והגעתי אל מאחוריו, אבל זה כבר לא
היה מאחוריו, הוא זרק, זזתי בדיוק בזמן והוא החמיץ, אבל לא
בהרבה. הרגשתי את העוצמה, את הכוח שבמכה, אבל כבר הייתי קרוב,
הנפתי אגרוף ופגעתי, הרגשתי את הפנים שלו נמעכים, זה היה אחד
חזק, אם הוא יתאושש, יהיה עליי להיזהר.

הוא התאושש, כבר פחדתי, הוא רץ לעברי, שלף מקל טרניטיום שחור,
חזק, כואב, והניף, פגע, והעיף אותי שלושה קילומטרים אחורה.
עכשיו כבר הייתי עצבני, הוא לכלך אותי, והכתים אותי בדם. קמתי,
שלפתי את החרב שלי ועוד סכין קטן, והחזרתי אותם. הוא ציפה לזה,
לא נתתי לו את זה, זרקתי שוריקנים, אחד, שניים שלושה, בקצב של
מכונת ירייה, הוא התמלא בהם, לא נראה שזה הזיז לו, אז פגעתי
במכת חום, אני מאוד אוהב לשלב ביניהם. הם זהרו מרוב חום, הם
התלבנו. הוא צרח, זאת אחת החולשות, חום!

שלפתי את החרב במרחק של קילומטר, היא בערה, חום אימים, חתכתי,
מהכתף אל הירך, החיתוך הכי קשה, זה כאב לו, אפשר היה לראות את
זה. קפצתי כשראיתי אותו מחייך, נחתתי מאה-מאתיים מטר ממנו,
וראיתי אותו מחלים, שלפתי גם את החרב השניה שלי, שתיהן לצדי
הגוף, מתוחות, משפשפות את הרצפה.
שני מטר ממנו, שילבתי אותן לאיקס, פגעתי, ולקחתי אותו לצוק,
הוא נמעך אל הקיר והשמיע קולות לא נעימים, הוצאתי עוד שני
פגיונות ודקרתי את עצמות הבריח שלו, עוד שני גרזנים והוא יורד,
גרזן בכל ריאה. הוא התחיל לירוק ולהקיא דם, ידעתי שזה הסוף
שלו.

הוא ניסה להגיד לי משהו, הוא לא הצליח, הבנתי רק "אני הוא.."
והוא מת, ניסיתי לקרוא את המחשבות האחרונות שלו, לא הצלחתי.
הוצאתי ממנו הכל, והזרקתי לו חיים, זה היה קשה, עוד לא הייתי
מיומן בזה, הוא הקיא, זרקתי אותו קילומטר באוויר, יריתי עוד
זריקה אחת, חזקה, היא פגעה, הוא חייך. הוא עף לכיווני, מחייך,
ונתקע בי, יצר מכתש בקוטר של מאה מטר מסבבי, והתחיל להכות,
דחפתי אותו, צחקתי "באמת חשבת שאני אתן לך מספיק כוח? אידיוט."
שאלתי אותו מי הוא, והוא אמר: "אני הראשון מסוגך!" לא יכול
להיות, חשבתי, הוא הסילוור הראשון? זרקתי אותו חזרה לצוק,
וקפצתי באגרוף.

הייתי שני סנטימטר מהפנים שלו, יד חסמה אותי, חשבתי שהיא שלו,
אבל היא הייתה חזקה מידי, הסתכלתי הצידה, עוד אחת, סילוור סוט,
כמוני, אבל אישה.
"מי את?" שאלתי.
"אני השניה על הכוכב," היא ענתה.
"על איזה כוכב? אני היחיד פה."
"לא, אתה לא."
"טוב, גם אם יש עוד אחת, היא לא חזקה ממש." נתתי לה אגרוף פטיש
ללחי והיא עפה בערך קילומטר משם.
היא חזרה, אמרה לי שהוא דובר אמת, אמרתי שלא איכפת לי, שאחרי
מה שהוא עשה לאייזנשטיין, לא מגיע לו לחיות.
אני ראיתי את הגופה, איך היא הייתה מרוטשת, שרופה, ראו שהוא לא
הוציא ממנו כלום, אבל מוות בקללת הזוהר האפל??
היא הורידה את המסכה. "לא יכול להיות, את מתה!!!" חבטתי בה, הם
מנסים לעבוד עליי, זאת לא הייתה היא, לא יכול להיות, ראיתי
אותה מתה.
חבטתי בה, היא עפה ולא חזרה.
עכשיו הייתי לבד איתו, אגרופי כוח, ואז הקללה, זה יהיה מוות
ראוי לאכזריות שכזאת.
אני חושב, אולי שלוש מאות אגרופים, בדיוק התכוננתי לקללה, כבר
אמרתי חמש מתוך שש המילים, ואז היא חזרה, חרב שראיתי רק עוד
אחת כמוה, חזקה מאוד, זזתי, מהר יותר מכל דבר אחר, שלפתי את
החרב שלי, מאותו הסוג, חזקה יותר, לפחות ככה חשבתי.

היא הייתה יותר חזקה משלי, הרבה יותר, אבל היו לה הרבה חורים,
היא לא הייתה מנוסה. ידעתי שאם אני אהרוג אותה או לפחות אפצע
אותה קשה, אוכל לראות את צורתה האמיתית.

דקרתי, פגעתי בבטן, סובבתי, שיניתי את היד למנוע סיבובי,
ותקעתי את החרב בפנים, סובבתי, מהר, יותר מהר, יותר מהר, יותר
מהר, ידעתי שזה הסוף שלה.

הורדתי את המסכה שלה, היא לא השתנתה. זאת הייתה היא, אחותו של
אייזנשטיין. היא רצתה לנקום בחרא ההוא, אבל לא הספיקה. טענתי,
טענתי הכי חזק שיכולתי, זריקת חיים כזאתי תרשם בהיסטוריה, וטוב
שיש שניים כמונו, אחרת לא היה אפשר להגן על הכוכב הרבה זמן, לי
יקח זמן להטען.

היא נשמה, נשימה עמוקה מהסוג שמקבלים כשלא נושמים הרבה מאוד
זמן.
חיבקתי אותה, היא לחשה לי משהו שרק אני הייתי מבין, אדריאנית,
ואז הרגשתי את זה, היא דקרה אותי, קמה, לקחה את חרבי, ותקעה,
מהראש, עד לבין הרגליים, והסבירה בקצרה, "הוא לא הראשון, אבל
הוא אחד מהם, הוא השתגע אחרי שהוא לא מת מאותה קללה שהרגה את
אחי, אבל אותך אני הורגת כי לא היית שם, לא היית שם כדי לעזור
לו, ועכשיו, נקמתי, להתראות לך מייק, שיהיות לך חיים, או למען
האמת, שיהיה לך מוות נעים."

לחשתי לה משהו באדריאנית, ונפלתי, היא הזילה דמעה, נגבה אותה
ועפה משם, לאט, היא הייתה פצועה, והמילים האחרונות שלי, היו
קללת הזוהר האפל, היא נפלה אחרי חמש דקות ועשרים ושלוש שניות,
מתה.