בפעם הראשונה, כששני ראתה את רוני, הייתה לה דעה מאוד נוקבת
עליו-
אידיוט.
זה היה בקיץ, אי-שם במעמקי תקופת חטיבת הביניים...
היא הייתה עוד ילדה לכל הדעות, טיפה רגשנית מידי, טיפה אנרגטית
מידי (אולי אפילו טיפה מעצבנת...) והוא היה... אידיוט.
אולי היא חשבה את זה עליו מתוך בורות מסויימת, הרי איזה עומק
אפשר למצוא אצל ילד, שהיכה אותה בראש בכל פעם, שהיא הסתובבה
לכיוון השני...
יום שישי אחד, כאשר חזרה מחברה שלה, שני ראתה את רוני יושב בגן
שבקרבת הבית שלה, טיפה מדוכא. מסתבר, שהוא רב עם ההורים שלו,
אז הוא יצא לסיבוב כדי לנשוף קצת אוויר כדי להירגע. שני
התיישבה לידו והשניים התחילו לדבר. כאשר היא פלטה בדיחה קלה
לאוויר, היא ראתה אותו בפעם הראשונה מחייך. היא אהבה לראות את
רוני, כשהוא מחייך. מאותו יום רוני כבר לא הצטייר בעיניה בתור
אידיוט מוחלט... סתם רוני, לא יותר מזה.
מאז, רוני ושני החליטו, שהגן הזה יהיה הגן הקבוע שלהם, וכך כל
יום שישי הם היו נפגשים באותו גן, באותה שעה, ומדברים. בין אם
זה היה סתם על החיים, ובין אם זה היה על הפרק האחרון של
"חברים"- השיחות ביניהם תמיד היו דבר מרתק בעיני שני, אולי
בגלל הכימיה שהייתה ביניהם, או אולי סתם בגלל שהוא חמוד. זה לא
היה אכפת לה במיוחד.
כולם מסביב חשבו שרוני ושני הם זוג משמיים, אבל היא לא ראתה את
זה. היא ורוני היו חברים הכי טובים בעולם והיא לא רצתה, ששום
דבר יהרוס את זה.
"את כל כך שקופה, שזה עצוב" אמרה לשני חברה שלה, שיר, כששתיהן
ישבו בבית שלה ואכלו גלידה בכמויות מסחריות...
"למה את מתכוונת...?" שאלה אותה שני, מנסה להסתיר את פרץ
הגימגום הרגעי, שתקף אותה, בעוד היא מנסה לנקות את כתם ה"וניל
פיצפוצים", שתקף את מכנסה...
"את מאוהבת ברוני כבר המון זמן... את פשוט לא מודה בזה..."
הסתכלה שיר על שני בחיוך זדוני.
"לא נכון! רוני כמו אח שלי!" התגוננה מיד.
"אז למה את מסמיקה...?"
הסמקה. אחת הבעיות העיקריות, שהיו לשני מיום היוולדה. הדבר
שהיא הכי שנאה בעצמה, הדבר שהסגיר את הרגשות שלה כל פעם, שבן,
שהיא מחבבת, התקרב אליה, לא רוני, כל בן..
אחרי המון התלבטויות, החליטה שני להתמודד עם הפחד הגדול שלה.
כשהיא ישבה מול רוני וניסתה לנסח במילים את מה שהיא חושבת
עליו, את מה שהיא חושבת שהיא רוצה ממנו, התשובה היחידה שלו
הייתה להשפיל מבט ולהסתיר את מבוכתו ע"י חיוך קטן. היא תמיד
אהבה את רוני, כשהוא מחייך.
כששני יצאה מהחדר והגיעה לחברות שלה, עם עיניים גדולות ואדומות
מתמיד, הן כבר ידעו מה נאמר בשיחה ביניהם.
מאז אותו יום, שני שמעה מרוני טיפה פחות.
בתחילה זה הפך לשיחה בתדירות של פעם ביומיים, לאחר מכן פעם
בשבוע, לאחר מכן- שיחות בהולות במסיבות, כשהוא לא היה עם בנות
אחרות כמובן... היה ניתן לדמות אותו לאיש שלג, שנבנה בשיא
החורף והתמוגג עם הזמן, עד שנהפך לשלולית מים קטנה, שמכילה
בתוכה מקבץ זכרונות עמומים ורסיסי דמעות חטופות.
במרוצת השנים כבר פחות ניתן היה לתאר את שני בתור ילדה, פחות
רגשנית, פחות אנרגטית (עדיין טיפה מעצבנת...). כשהיא הלכה
בקניון עם ידידה איתי, פתאום הרגישה במכה קטנה בראש.
כשהסתובבה, ראתה לא אחר מאשר את רוני- טיפה יותר גבוה ועם
זיפים קטנים על הפרצוף. התלתלים הגדולים, שהיו פעם על ראשו,
התחלפו בתספורת קצרה ומסוגננת, אבל אותו חיוך. היא תמיד אהבה
את רוני, כשהוא מחייך.
שני ניסתה להסדיר את החשיבה שלה, היא ניסתה למצוא איזו אמרה
שנונה לידידה משכבר הימים, לחבר נפש שלה, לאהבה הראשונה שלה.
בראש שלה עברו כל התמונות, שחקוקות לה בזיכרון, כל מה שהיא
עברה עם רוני, או כל מה שהיא עברה בגללו. היא חייכה חיוך קלוש
ואמרה את הדבר היחיד, שנראה לה הגיוני לתאר את תחושתה באותו
רגע:
"אתה כזה... אדיוט..."